קריאת ההפטרה ע"י מי שאינו בקיא בטעמיה

לכתחילה צריך שהעולה למפטיר וקורא ההפטרה יידע את קריאת ההפטרה כדבעי, ולא רק את המילים בניקודן כראוי (שלצערנו אין כולם בקיאים בקריאת הנביא, וישנן ריבוי מילים קשות להגייה למי שאינו מורגל בזה) – אלא גם את טעמי ההפטרה בנגינתם הנכונה, ובאם אינו יודע – יעלה אחר במקומו עד שילמד את טעמיה כראוי ויוכל לקרוא בעצמו.
ונסביר:
פוסק אדה"ז בהלכות שבת (סימן רפ"ד ס"ט), וז"ל:
אם קראו קטן למפטיר וקרא בתורה ונמצא שאינו יודע לומר ההפטרה וכן אם אירע כן בגדול יכול אחר לאמרה ואין צריך לקרות בתורה עוד. . .
ויש חולקין על זה, לפיכך לכתחלה אסור לעשות כן לקרות למפטיר מי שאינו יודע לומר ההפטרה בעצמו. ואם קראו אותו, יעלה ויקרא בתורה ויקרא אחר ההפטרה כסברא הראשונה".
וכותב עוד שם (בסעיף י"א):
"שחובה היא על הכל לשמוע ההפטרה כמו הפרשה שבספר תורה. . . ויש נוהגים מטעם הידוע להם שלא לסמוך על שמיעה בלבדה אלא הם בעצמם קורין ההפטרה ושומעין הברכות מפי המפטיר ומכל מקום צריכים ליזהר שלא יקראו בקול רם אלא בנחת. . .". ע"כ.
נמצאנו למדים ש: א. חובת שמיעת ההפטרה מפי הקורא היא כמו הקריאה בתורה. ב. לכתחילה אין להעלות למפטיר מי שאינו יודע לקרוא ההפטרה כראוי (אף למנהג המחמירים לקרוא מילה במילה עם קורא ההפטרה – כן הבין בשו"ת מנחת יצחק ח"ט סימן כ"ב).
וכן הוא מנהג חב"ד, לקרוא יחד עם המפטיר מילה במילה בלחש, כמובא בספר המנהגים חב"ד (עמ' 32).
והנה ידוע מה שכתוב בספר המנהגים (שם עמ' 14):
"כ"ק האדמו"רים היו מקפידים ביותר שבעלי הקריאה יהיו דייקנים, והיו מדקדקים על שני עניינים: א) דקדוק התיבות בהברה ברורה. ב) על שמירת טעמי הנגינה".
בספר השיחות (תרצ"ו-ש"ת עמ' 51), כותב הרבי הריי"ץ:
"ולעיתים קרובות אירע שהבעל קריאה שטעה באחד מטעמי הקריאה, היה צריך לחזור על התיבה ולפעמים על חצי פסוק או פסוק שלם". ע"כ.
ואם נסכם את מה שראינו יוצא: מדברי אדה"ז מובן שההקפדה על קריאה נכונה בהפטרה דינה כקריאת התורה, ובקריאת התורה עצמה ראינו עד כמה גדולה ההקפדה של רבותינו נשיאנו בקריאה נכונה ולא רק בהגיית המילים כתיקנן, אלא גם בטעמי המקרא, ועד – כדברי הרבי הריי"צ – היו מתקנים את הבעל קורא על כך!
ואכן ניתן לראות הנהגה והקפדה זו (ב"דעת תחתון" עכ"פ), ממעשה-רב של הרבי הרש"ב, כפי שסיפר זאת הרבי בהתווועדות (תורת מנחם [תשט"ז] כרך טו, עמ' 135):
"סיפר כ"ק מו"ח אדמו"ר אודות הנהגת אביו, שבאחת מנסיעותיו, שבהן נהג להעלים את זהותו (שלא יֵדעו מי הוא), אירע פעם אחת שבבואו לבית-הכנסת בשבת (או ביום-טוב), ובחשבו שלא יודעים מי הוא – קראוהו לפתע לעלות ל'מפטיר' (אם משום שנתגלתה זהותו, אם מסיבה אחרת). – מכיוון שלא ציפה לכך, ביקש שימתינו כמה רגעים, לקח חומש ונכנס לחדר צדדי ועבר לעצמו על ההפטרה, ורק אחר-כך עלה למפטיר.
[. .] נמצאנו למדים עד כמה היה כ"ק אדמו"ר נ"ע זהיר – על-דרך לשון חז"ל "במאי זהיר טפי" – בהנהגה של "אמרה ד' פעמים בינו לבין עצמו". ע"כ.
כלומר, רואים שלא זו בלבד שהרבי הרש"ב לא עלה למפטיר טרם "עבר" על ההפטרה, אלא גם במקרה שהיה זה כרוך ב"טירחא דציבורא", נהג כך.
ומזה מובן עוד יותר עד כמה חשובה ההקפדה על קריאת ההפטרה בהגייה נכונה של המילים, ובקריאתה בטעמיה כראוי, כפי דין הקריאה בספר תורה.
(ובמאמר מוסגר: יש לדעת את המובא בשו"ת הרשב"ש סימן תכ"ח, וז"ל:
"שאם אין המפטיר יודע לקרות כל הא' וכ' פסוקים (כלומר כ"א פסוקים) מתוך הכתב, שהברכות הם לבטלה וכו'".
ולכן צריך להדריך את הגבאים לגבי העולים לקריאת ההפטרה, שיוודאו שהעולה יודע לקרוא את ההפטרה בטעמיה ובדקדוק המילים כדבעי)
לסיכום: לכתחילה יש להעלות רק מי שיודע לקרוא את ההפטרה בטעמיה ודקדוקיה כראוי, ומי שאינו יודע את הטעמים – ראוי שיעלה אחר במקומו עד שילמד את טעמי הנגינה כראוי ויוכל לקרוא בעצמו (וכן פסק בספר שו"ת השלוחים ח"א עמ' קכ"ז-ח).