אחת מההנהגות המופלאות של הרבי בדור השביעי, היא נתינת צדקה ועשיית ריבוי עצום של יהודים לשלוחי מצוה לנתינת צדקה, במשך שעות ארוכות בחלוקת הדולרים וכדומה, ובכל הזדמנות אפשרית.
הנהגה זו מבטאת עניין מהותי שחוזר שוב ושוב בשיחות הקודש, והובא בהדגשה יתרה בשיחה האחרונה לעת עתה ששמענו מהרבי (ויקהל תשנ"ב) שעסקה בין השאר בחשיבות הגדולה של נתינת הצדקה ובסגולתה המיוחדת לקרב את הגאולה ולזרזה.
סגולותיה של מצוות הצדקה רבות מאוד, וחשיבותה מתעצמת בפרט בדורות האחרונים, כמובא באיגרות הרבות בספר התניא. יסוד נתינת צדקה צריכה להיעשות כמובן משום שזהו רצון ה', וגם מתוך כוונה לזרז את הגאולה. אבל יסוד גדול נוסף יש בה, הקשור לנפש הנותן - פיתוח מקום נפשי נכון המאפשר את נתינת הצדקה באופן משוחרר וגאולתי.
היכולת הנפשית של האדם לתת ולהוציא ממון בשמחה ובטוב לבב, בעבור מטרות ומטלות רוחניות, כגון מצוות שדורשות הוצאה כספית ונתינת צדקה, כרוכה בפיתוח הביטחון של היהודי בה'.
מי שלא קנה בתוכו את מידת הביטחון, קשה לו יותר להיפרד מהכסף שנמצא ברשותו, והוא משתדל להימנע מן הנתינה או לכל הפחות לדחותה ככל האפשר.
לעומתו, בעל הביטחון, אם יש לו האפשרות הכלכלית וה' בירכו, הוא ממהר לשלם את המוטל עליו ולתת צדקה, והוא עושה זו בחפץ לב, בנדיבות ובהנאה. הוא יודע שפרנסתו וכלכלתו הן רק מאת ה', וקיום חובותיו הרוחניות ודאי לא יפגע בפרנסתו.
רעיון זה מבאר רבינו בחיי בשער הביטחון, ומדגיש, כי בעל הביטחון אינו רואה ברכוש שלו מקור של כוח. ברור לו שהרכוש אינו אלא פיקדון שה' נתן בידו, כדי שיוכל לעשות בו שימוש לתועלתו ולתועלת האחרים. ובלשונו שם: "שהבוטח על השם לא ימנעהו רוב ממונו מלבטוח על השם כי אינו נשען על הונו, והוא בעיניו כעין פיקדון, שנצטווה להשתמש בו באופנים מיוחדים ובדברים מיוחדים עד זמן מוגבל".
גם במקרים שבהם הפיקדון נמצא אצל בעל הביטחון ב"ה זמן רב, הוא זוכר שהוא אינו שלו אלא של הבורא. הוא נותן לו את הפיקדון בכל רגע מחדש, והוא יכול גם לקחת אותו ממנו. ולכן כל עוד הפיקדון אצלו, הוא משתדל להשתמש בו על פי רצונו של הבעלים האמיתיים של הכסף, מתוך שמחה והודיה לה' שעשה אותו שליח שדרכו תתבצע המשכת שפע וטוב לאחרים.
ללא תודעה זו, אדם שלאורך זמן יש ברשותו כסף רב, אפילו הוא נותן ממנו לאחרים הנזקקים ומקיים את מצוות הצדקה, עלול להגיע לגאווה ולהתנשאות. הוא עלול לחשוב שהכסף כספו, והוא שנותן ממנו לזולתו. מחשבה כזאת עלולה לגרום לו לצפות לתודה ותגמול ממי שקיבל ממנו. לעומת זאת, אם מידת הביטחון שבו איתנה, הוא זוכר שכל הממון אינו אלא פיקדון אצלו, ואינו מתגאה בו כלל, שהרי רק אדם טיפש מתגאה בדבר שאינו שייך לו. וכמו שאומר שם רבנו בחיי: "ואמר אחד הצדיקים: אני תמה ממי שנותן לזולתו מה שגזר לו השם אצלו ואחר כך מתפאר עליו בו ומבקש תודתו על כך".
גישה זו שכל מה שיש לאדם הוא פיקדון שניתן לו מאת ה', היא גישה כללית לכל הדברים בחייו של האדם, אך היא באה לידי ביטוי בהדגשה יתרה במקרים שבהם מדובר בכסף ובפרנסה.
וכפי שמספר הרבי הריי"ץ, כי החסידים הראשונים, כאשר נתנו לחברם פרוסת לחם, נהגו לומר: "קח את פרוסת הלחם שלך שנמצאת אצלי". כלומר, נתינתי לך אינה משלי. כל שנתתי לך הוא החלק שלך שהיה שמור אצלי בפיקדון מאת ה', וכעת הוא מוחזר ומושב לך.
פיתוח תודעה זו מביא את האדם למסקנה נוספת: כשה' ברכו בכסף, הוא משתדל למצוא את התועלת הרוחנית שיכול להפיק ממנו, אך גם אם רכושו מתמעט – איננו דואג, שמאחר שהוא רואה ברכוש שלו פיקדון שניתן לו מאת ה', הוא מבין שהגיעה העת להחזיר הפיקדון. וכפי שהיה שמח כשקיבל את הפיקדון, כך הוא שמח כעת, כשהוא מחזירו.
יתרה מזו, הוא מסוגל גם לראות את הצדדים החיובים שבזה, ולשמוח שהטרדות שרובצות עליו פחותות. וכפי שמספר רבנו בחיי על אחד הצדיקים שנהג לומר: "הרחמן הוא יצילנו מפיזור הנפש".
גם כאשר הוא רואה אדם אחר שיש ברשותו כסף רב, הוא אינו מקנא בו כלל. הוא מבין שעכשיו, ברצות ה', הכסף הופקד אצל זולתו.
כשנמצאים ערב הגאולה האמיתית והשלמה, יש להדר בנתינת צדקה מתוך ריבוי ושפע, כפי שהרבי מחנך את דורנו, שפעולה בדרך זו בכוחה לקרב ולזרז את הגאולה הכללית.
אך יש גם להשתדל שהנתינה תיעשה גם מתוך מודעות פנימית של גאולה פרטית, הבאה לידי ביטוי בנתינה מתוך רגש של שמחה, מנוחת הנפש ושחרור מכל הדאגות.
כל נתינת צדקה בכוחה לקרב את הגאולה, אבל הנתינה המתוארת כאן – המשוחררת מכבלים ואזיקים נפשיים – היא עצמה גאולתית.
