בחסידות מבואר כי המקום של האחדות וההתכללות שייך למידת התפארת – המידה השלישית, הכוללת בתוכה את החסד והגבורה.
גם בנפש האדם, כדי ליצור חיבור אמיתי, נפשי, אנו צריכים לעורר בתוכנו את שתי המידות חסד וגבורה, ורק בצירוף שתיהן יכולה להופיע בנו המידה השלישית, המאחדת.
מה המשמעות של התעוררות מידות אלו בתוכנו?
חסד פירושו תענוג ואהבה, והדברים אמורים בראש ובראשונה באדם עצמו ובמקומו בעולם. אדם צריך שיאמין בערך האלוקי שה' נתן לו – במקומו ובשליחותו הייחודית – ובזכות אותה אמונה יפעל להשפיע על העולם סביבו ולהאיר לו, ויעשה הכול מתוך שמחה ועונג.
יש לזכור שבחסד טמונה "בעייתיות" מסוימת: הוא נוטה להתפשט ללא גבולות. האדם יכול להאמין ולבטוח בעצמו במידה רבה כל כך עד שירגיש שהוא כל המציאות, ואזי לא יוכל לתת מקום לזולת ולדעותיו, כביטוי הידוע בחסידות "אנא אמלוך" – הוא רוצה למלוך ולהנהיג את כל המציאות.
כאן צריכה להופיע המידה השנייה – גבורה, שעניינה הגבלה וצמצום. האדם צריך להגביל את ההתפשטות שלו ולדעת שהוא לא יכול לתפוס את כל החלל, ויש מקום גם לאחר.
הגבלה הכרחית
הגבורה היא תנאי הכרחי לאותה נתינת מקום. כדי שאדם יוכל לתת מקום לזולתו, הוא חייב להיות מסוגל להציב לעצמו גבולות, היינו להכיר בעובדה שהוא לא יודע ומבין הכול, ויש מקום גם לדעות אחרות שמקורן מחוצה לו.
כפי שלצורך הבריאה, הקב"ה צמצם (במידת הגבורה) את אורו האין־סופי (שהוא כנגד החסד), כדי לאפשר את גילוי האור בתוך העולמות, כך גם אנו, לצורך ההתחברות האמיתית עם הזולת, צריכים להגביל ולצמצם את מקומנו, להכיר בערכם ובחשיבותם של האחרים, ומתוך הכרה זו לפנות גם להם את המקום הראוי.
חסד ללא גבורה עלול להיהפך מהר מאוד להיות 'חסד של ישמעאל', שהוא חסד של 'קליפה', המתפשט בכל מקום, חושב שהכול מגיע לו, ושולל ודורס את המקום של כל מי שלא מסתדר איתו.
וכסיפור המובא במאמרים על חסיד בעל מדרגה שהתלונן לפני הצמח צדק ש"דורכים" עליו בבית המדרש, לא מקשיבים לו ולדעתו; והרבי השיב לו: "הינך 'מתפשט' על כל המרחב, ולכן בכל מקום שדורכים – דורכים עליך...".
בקשר לסיפור זה הרבי הריי"ץ מסביר (בספר 'מאמרים קונטרסים'), שהעבודה שנדרשה מאותו חסיד הייתה "להניח את עצמו על הצד" ולא ללכת רק על פי שכלו שלו: הוא היה צריך לגרום ל'עבודה' לגבור על ה'השכלה', ורק אז תוכל עבודתו להיות אמיתית.
בליקוטי דיבורים מובא ש'השכלה' היא תוהו, ו'עבודה' – תיקון. אדם שהולך רק על פי שכלו, אפילו הוא משכיל עמוק ונעלה, אם לא ייקח את כל השכלתו למקום של 'עבודה', של ביטול, סופו להגיע למצב שבו מידה אחת התפשטה ללא גבול ולא נתנה מקום לשום מידה אחרת, ובעקבות זאת – נשברה. מצב זה מאפיין את עולם התוהו.
בעולם התיקון כל מידה מצליחה להגביל את עצמה ולא להתפשט בלי גבול, וממילא היא נותנת מקום גם ליתר המידות.
עבודה נפשית המאפשרת אחדות
בשיחה לחג שבועות (בליקוטי שיחות כרך א) הרבי מסביר כי אחדות אמיתית שייכת לחודש סיוון, שהוא החודש השלישי והוא המאחד את החודשים ניסן ואייר. חודש ניסן עניינו 'חסד' – התגלות אלוקית – מלמעלה למטה – ללא 'עבודה' של האדם. חודש אייר עניינו 'גבורה', המסמלת את עבודתו של האדם לתקן את מידותיו – מלמטה למעלה – שלאחריה ניתן להגיע לאחדות שלמה "כאיש אחד בלב אחד" במתן תורה.
על פי האמור ניתן לומר בדרך אפשר, כי עיקר העבודה הנדרשת מהאדם בחודש ניסן היא שיאמין ויכיר בערך עצמו מתוך ידיעה והכרה שהקב"ה אוהב אותו ומשפיע לו את כל הטוב בעולם.
לעומת זאת, בחודש אייר נדרש ממנו לעמול על תיקון המידות של ספירת העומר – להגביל את עצמו, לעבוד על עצמו מלמטה למעלה, לנהוג כבוד בזולת ולתת לו את מקומו. הפעולה בשני הצירים־הכיוונים האלה, בכוח התורה ופנימיותה, היא שתאפשר להגיע לאחדות שלמה.
כאשר האדם מוצא בתוכו גם את החסד וגם את הגבורה, יכולה להופיע מידת התפארת, ששמה מבטא פאר ויופי, יסודות המאפיינים אותה בזכות עושר הגוונים שהיא כוללת בתוכה. בזכות היכולת להכיל גוונים השונים זה מזה, מידה זו מיטיבה לבטא את החיבור וההתכללות האמיתית. ומהי אותה התכללות? ההזדהות עם הזולת והשותפות ברגשותיו: להצטער בצערו ולשמוח בשמחתו ובהצלחתו.
ההגעה לאחדות מחייבת את קיומם של החסד ושל הגבורה גם יחד. הניסיון להגיע אליה בהיעדר אחד מהם – לא יצלח. בהיעדרם לא תהיה אחדות אלא 'מחיקה': בהיעדר החסד – 'מחיקה' של האדם עצמו, ובהיעדר הגבורה – של זולתו.
מתוך השילוב של החסד והגבורה נובעת ועולה התפארת, והיא מסוגלת לעורר בנפש מקום אמיתי, יציב ושלם של אחדות והתכללות.
זה התהליך הנפשי המאפשר לנו להתחבר זה עם זה באמת, והוא שנוסך בנו כוח פנימי שבזכותו נצליח לגרום לרגש האחדות לצאת מן הכוח אל הפועל, ולהגיע לאחדות שלמה ולגאולה אמיתית.
