המענה על שאלתך יובן באמצעות סיפור מכ"ק אדמו"ר המהר"ש. נכנס אליו חסיד אחד ליחידות, והתלונן שהוא בעל תחבולות, הוא כל הזמן חושב איך לדבר עם אנשים כדי לקבל את מה שהוא רוצה, אדם ערמומי ולא ישר.
אמר לו הוד כ"ק האדמור מוהר"ש שיצום שש מאות תעניות. החסיד נשאר הלום רעם. מחישוב פשוט עלה לו שזה אומר לצום במשך שנתיים רצוף, או פעם בשבוע למשך עשרים שנה..
תוך כדי מחשבות החסיד אמר לו האדמו"ר המהר"ש: מה אתה חושב שלצום פירושו שלא לאכול? תענית היא עבודה. חשוב כל יום במשך 15 רגעים אדעתא דנפשי' אודות עצמך, בלום פיך מלדבר, פשוט חשוב על עצמך.
ומסופר, שעברו שנתיים ימים ואותו חסיד נשתנה באופן אחר לגמרי, הוא נשתנה לא רק בכוחות הנפש אלא שינוי ממהות למהות. הוא נהיה פשוט אדם אחר לגמרי.
מהסיפור הזה, אנחנו יכולים ללמוד מה הפתרון לתכונה של תחבולות וערמומיות. תמיד אנחנו נוטים לחשוב שאנחנו כל הזמן רק חושבים על עצמנו, אבל אין הכוונה בדברי אדמו"ר המהר"ש, למה שאנחנו חושבים..
אדמו"ר המהר"ש התכוון "לחשוב על עצמך" מכיוון אחר. וכדי להבין את כל זה, אקדים ביאור על מהותה של תענית כפי שהיא בספרי החסידות.
בספרי החסידות מוסבר, שתענית פירושה שאדם יהיה ניזון מבפנים. במקום שהאדם יהיה ניזון מדברים חיצוניים.
וכמו שהוא בפשטות, שבתענית מערכת העיכול שובתת, עושה תהליך ניקוי, ובזמן הזה הגוף בינתיים, מקבל כוחות מהנפש, ממקומות חבויים.
באופן פנימי ונפשי התענית אומרת, שבאופן זמני אני מפסיק להיות אדם תלותי במקור חיצוני, ואני ניזון מבפנים, מהפנימיות.
אחד המקומות העמוקים בנפש של מילוי חוסרים בא לידי ביטוי באוכל. הצורך לאכול זה דבר בריא ונכון אבל מהותו הוא ש"אני חסר, אני תלותי באוכל", אבל בפנימיות הנשמה לא צריכה לאכול, היא לא תלותית. הצורך לאכול בא מהגוף. ביום כיפור, מונעים מאיתנו את האכילה, אבל מה מתגלה, מתגלה העצם, עצם הנשמה, העצמי שלי מתגלה.
ואולי זה הכוונה בדברי אדמו"ר המהר"ש, הוא בעצם אומר לו, שאתה כאדם בעל תחבולות אתה אדם תלותי, לכן תצום 600 פעמים.
ואולי יש לומר, שהמספר 600 הוא קשור לששת המידות, ששער שלהם היא הדעת. הדעת פותחת את עולם הרגש, דעת זה שיכות, האדם מרגיש שיכות לתחבולות, ומה שחסר לו זה שיכות לעצמו. וזהו מה שהרבי המהר"ש אומר לו – אתה צריך לעורר בך את השייכות לעצמך.
הכוונה היא להכנס פנימה למקום הלא תלותי, להיות ניזון מהפנים. הוא בעצם אומר לו, תחווה את מה שיש לך.
הרצון זה המקום שצורך, זה מקום שמביא תחבולות, זה ביטוי קיצוני של צריכה, תחבולות זה תמיד להשיג אתה מה שאתה רוצה. והרבי אומר לו, תחשוב על התענוג שלך, על השלמות שלך, על היעוד שלך בחיים, ואל תהיה עסוק במה אתה חסר, אלא תהיה עסוק עם מה שיש, עם מה רוצים ממך, מה היעוד שלך.
השורש של כל המלחמות זה המחשבה שאדם עסוק בלהשיג את מה שאין לי, ראש השרדותי. מתוך המקום הזה של צורך מופרז מגיע המקום ההשרדותי, ואז בא ראש של תחבולות.
לכן אמר לו הרבי תהיה מרוכז בקיום שלך, מה שיש לך באמת. תתחבר למה שיש לך באמת.
האדם הזה, עשה שינוי ממהות למהות לא רק בכוחות הנפש – והכוונה בזה, שהוא שינה את כל מציאותו. לא רק את המעשים לו, אלא את כל מהותו.
ומכל זה מובן גם המענה על שאלתך, שהדרך להפסיק להיות אדם בעל תחבולות, ערמומי, הוא להתחבר לעצמו האמיתי. במקום להיות עסוק במה שחסר לי, במקום שרוצה להשיג עוד ועוד, האדם צריך לעורר בעצמו את המקום של התענוג העצמי.
המקום של השלווה האמיתית והתענוג האמיתי. לראות מה יש לו באמת.
ואולי יש לקחת את אותה ההוראה של אדמו"ר המהר"ש בצורה מעשית – לחשוב כל יום 15 דקות אודות עצמך, אודות השלימות האמיתית שלך. ומתוך זה, האדם יהיה ברוגע בסיסי, שיתן לו את האפשרות ללכת ולהתקדם בצורה נכונה ואמיתית.
מתוך אותו המקום של התבוננות פנימית ועצמית בטוב שיש לכל אחד. בתענוג העצמי שקיים בו, ועד כמה הוא לא צריך דברים אחרים כדי להשיג את השלימות של עצמו, יגיע האדם – ע"י עבודה והתבוננות כמובן -למקום של ערך עצמי בלתי מותנה, ובכך הוא יפחית עד כמה שאפשר את תכונת הערמומיות.
