ערבוב גבינה ודג

בגמרא במסכת עבודה זרה מובא לגבי שמן מבושל של גויים, שרב ספרא מתירו באכילה, וביאר שאין למה לחשוש בזה, כיון שאם התערב בו דבר אסור הרי הוא מסריח ונותן טעם לפגם, ואם משום איסור בישולי גויים – הרי שמן נאכל כמו שהוא חי (ללא בישול) ובדבר הנאכל חי אין איסור בישולי גויים, ואם משום גיעולי גויים (שבלע טעם של איסור מהכלי שהתבשל בו) – נותן טעם לפגם הוא (שסתם כלים אינם בני יומם) ומותר. על דרך זה מובא בהמשך הסוגיא לגבי דבש של גויים, שהוא מותר מהטעמים הנ"ל.
רש"י פירש שיין מסריח בתוך שמן או דבש:
לגבי מה שאמרו בגמרא שאם התערב בו דבר אסור הרי הוא מסריח, פירש רש"י שכוונת הגמרא לומר שאין לחשוש לתערובת של יין בתוך השמן או בתוך הדבש משום שמסריח.
הרמב"ם והשו"ע פירשו שבשר מסריח בתוך שמן או דבש:
אולם הרמב"ם פירש שאין לחשוש לתערובת של בשר בתוך השמן או בתוך הדבש משום שמסריח. וכן פסק בשו"ע : "שמן ודבש של גויים, אף על פי שהם מבושלים (שהתבשלו בכלי של גויים שבלוע בו בשר נבילה והוא בן יומו) – מותרים, מפני שהבשר (הבלוע בכלי אף על פי שהוא בן יומו) פוגם את השמן ומסריחו וכן לדבש".
יש אומרים שבשר אינו פוגם בדבש אלא רק במשקה הנעשה מדבש:
המרדכי כתב שחתיכת נבלה בדבש אינה פוגמת (דלא כרמב"ם), אמנם במקום אחר עולה מהמובא במרדכי שבשר פוגם דבש, ועל כן ביאר מהרי"ל שיש לחלק בין משקה הנעשה מדבש שנפגם על ידי בשר ובין הדבש עצמו שאינו נפגם. וכן פסק הרמ"א: "ויש אומרים דבשר אינו פוגם דבש עצמו, רק משקה הנעשה מדבש, ובמקום שאין הפסד גדול יש להחמיר".
לש"ך בשר אינו פוגם שמן:
הש"ך כתב דמשמע מסתימת הרמ"א שלגבי שמן הכל מודים לדברי הרמב"ם והשו"ע שבשר פוגמו. אולם הש"ך האריך להוכיח מכמה ראשונים שבשר אינו פוגם שמן, וביאר שלשיטתם הסוגיא מתפרשת כרש"י (תערובת יין) ולא כרמב"ם, וכך מסקנת הש"ך להלכה.
פגימה ביין על ידי בשר או חלב:

בשר או חלב פוגמים ביין:
עוד כתב הרמ"א על פי הגהות אשר"י: "בשר או חלב ביין – הוי לפגם ומותר". דהיינו שבשר או חלב של איסור שנפלו ליין נותנים בו טעם לפגם ואינם אוסרים.
שלשה פירושים ב"חלב" האמור ברמ"א:
בפתחי תשובה הביא שיש שפירשו ברמ"א שכוונתו לחֵלֶב (לשיטה זו חֵלֶב נותן טעם פגום ביין, ואילו חָלָב נותן טעם לשבח ביין), ויש שפירשו שכוונתו לחָלָב (לשיטה זו חָלָב נותן טעם לפגם ביין, ואילו חֵלֶב נותן טעם לשבח ביין), ויש שפירשו שכוונת הרמ"א גם לחֵלֶב וגם לחָלָב (ששניהם פוגמים ביין).
איסור שפוגם רק על ידי דבר אחר המסייעו
נתינת טעם לפגם נקבעת על פי המצב הנוכחי:
בגמרא במסכת עבודה זרה מובא בשם ריש לקיש "נותן טעם לפגם שאמרו, אין אומרים קדירה זו חסירה מלח יתירה מלח חסירה תבלין יתירה תבלין, אלא השתא מיהא הא פגמה" (עכשיו על כל פנים הרי היא פגומה). ופירש רש"י שאם אנו רואים שבפועל האיסור נתן בתבשיל טעם לפגם – מותר, ואין אומרים אילו היה מלח או תבלין בקדירה האיסור היה נותן טעם לשבח, או אילו לא היה מלח או תבלין בקדירה האיסור היה נותן טעם לשבח, אלא מסתכלים על המצב הנוכחי ואם רואים שבפועל הטעם שהאיסור נתן הוא טעם פגום – התבשיל מותר.
הלכה כלישנא בתרא:
הדברים האמורים מופיעים בגמרא כלישנא בתרא (לשון אחרון, גירסא אחרונה) בדברי ריש לקיש. אמנם לפי לישנא קמא (לשון ראשון) שבגמרא ריש לקיש מחמיר בענין זה.
להלכה פסקו הראשונים להקל כלישנא בתרא (על פי הכלל ש"הלכה כבתראי", כלומר בדרך כלל אנו פוסקים הלכה כאחרונים לפי שראו את דברי הראשונים ובכל זאת חלקו עליהם, ובכלל זה שבדרך כלל פוסקים כלשון אחרון בגמרא).
איסור הפוגם על ידי דבר אחר המסייעו נחשב פוגם כיון שהולכים על פי המצב הנוכחי:
וכן פסק השו"ע : "אפילו אין כח באיסור לבדו לפגום אלא על ידי דבר אחר שמסייעו, כגון שנפל איסור לקדרה שיש בה מלח או תבלין מרובים, ואלמלא המלח והתבלין שבה לא היה כח באיסור לפגום – אפילו הכי מותר".
ומכל זה מובן, שכיוון שעכשיו הדג מתובל בסגנון חריף והגבינה אינה מסתדרת עם התיבול הזה – הגבינה נחשבת כנותנת טעם לפגם.