עונש על שוגג

שאלה זו נידונה בכמה וכמה מקומות, ורבים הם ואי אפשר לפורטם בשלימות. אבל ננסה בתשובה שלפנינו לנגוע בכמה נקודות עיקריות בנושא זה.

בשיחה מיוחדת שדיבר הרבי, הסביר הרבי את נושא זה. בשיחה דן הרבי על הנושא של ערי מקלט, המכפרים לאדם ההורג בשגגה.

ותוך כדי שמבאר הרבי את הדברים, הוא דן בשאלה האמורה – מדוע צריך השוגג כפרה? הרי אנחנו יודעים שגם השוגגים הם בני עונש הם, וזקוקים לכפרה ועונש, וזה עצמו דרוש ביאור – מדוע?

ונקודת הביאור שמבאר שם הרבי היא כך:

"והטעם, כי באמת יפלא הדבר איך אדם מישראל יעשה עבירה ואפילו בשוגג? כי הרי לא רק נשמת איש הישראלי אלא אפילו גופו צריך לברוח ולהתרחק מזה מצד הטבע שלו, כי הרי זהו דבר המזיקו, המזיק את הגוף ואת הנשמה, וכמו שאין שייך לומר, אשר יקפוץ לתוך האש בשוגג. – ומפני זה הרי, באמת, "לא יאונה לצדיק כל און"".

כדי להבין את הדברים, הופך הרבי את השאלה לכיוון ההפוך – באמת נפלא הדבר כיצד יכול יהודי לעשות עבירה אפילו בשוגג?

אם בשאלה שאלנו מדוע הוא זקוק לעונש, הנה כאן שואל הרבי הפוך – כיצד הוא יכול לעבור בכלל עבירה בשוגג. הרי לא רק הנשמה של היהודי, אלא גם הגוף שלו היה צריך להתרחק מהעבירה מצד הטבע שלו. כי כידוע עבירה היא דבר שמזיק, את הגוף ואת הנשמה, וברור ומובן שמצד הטבע אדם בורח מדבר שמזיק אותו.

ונותן לזה הרבי דוגמה, כמו שלא שייך לומר שאדם יקפוץ לתוך האש בשוגג – כי ברור לו שזה מזיק אותו מאוד, הנה על דרך זה לא שייך שיהודי יעבור עבירה, המזיקתו כנ"ל בגוף ובנפש, אפי' בשוגג.

אלא מה, ממשיך ומבאר הרבי:

"אמנם טעם הדבר הוא – מפני שנפש הבהמית היא בהתגברות אצלו, כלומר הבהמה שבו היא בהתגברות על האדם שבו, היא מכסה על האדם דנפש האלקית, ועל ההרגש שלו, ומושכת את האדם מישראל לעשות דבר שהבהמה שבו נמשכת לזה."

וביאור הדברים, שהטעם שיהודי יכול להימשך ח"ו לדבר המזיק אותו, הוא מצד שהנפש הבהמית שלו היא נמצאת בהתגברות – בחוזקה יתירה על "האדם" שבו, על הנפש האלוקית שלו – שהיא באמת המהות האמיתית שלו. וכן היא שולטת על ההרגש שלו, ולכן היא מושכת את היהודי לעשות דברים שבהמה נמשכת אליהם. כי מצד טבעו ומהותו של היהודי, הוא לא שייך כלל לעבור עבירות אפי' בשוגג. אבל אם המהות של היהודי היא ח"ו לא השולטת, אלא הבהמה שבו היא המתגברת, לכן היא יכולה למשוך אותו לדברים לא טובים, בשוגג על כל פנים.

ומצד טעם זה, זקוק היהודי לעונש וכפרה על חטאו, וכדברי הרבי בהמשך – "ומפני שנתן האדם לנפש הבהמית להתגבר, ועפ"י רוב עוד עזר לזה ע"י הנהגות לא טובות – לכן בן עונש הוא וצריך כפרה".

והמקום שבו נעשית הכפרה, היא בערי מקלט, "וכפרה זו נעשית ע"י ערי המקלט, שהרי ענינם של ערי מקלט הוא – גלות, וידוע אשר "גלות מכפרת".

במקום נוסף, מביא הרבי אופציה, שיכול להיות שהשוגג הוא יהיה יותר גרוע אפי' מהמזיד. וכמו שכותב הרבי:

"אמנם יתכן לפעמים, ששני מינים אלה יתערבו ויתחלפו זה עם זה, והיינו דזה שעבר עבירה בשוגג יהי' גרוע מהעובר עבירה במזיד. ולדוגמא, אם זה שעבר במזיד לא הי' זה לגמרי באשמתו, כי אם מצד חבריו כו' (כמאמר "הרבה שכנים הרעים עושין") או מצד שנולד בטבע רע וכיוצא בזה; משא"כ זה שעבר בשוגג הוא משום שלא השגיח על עצמו בעינא פקיחא בעבודת השם, לשעבד עצמו לבוראו, ובמילא בא לידי חטא בשוגג מחמת התגברות נפש הבהמית".

ומצטט הרבי בהערה את דברי הרמב"ם, הלכות שגגות פ"ה ה"ו: "השוגג הי' לו לבדוק ולדקדק ואילו בדק יפה יפה כו'." כי לפעמים, על השוגג מוטלת אחריות גדולה  יותר מזה שהזיד.

נקודה נוספת שצריכים לזכור, שעונשי התורה אינם עונשים סתם, אלא הם באים לכפרה על הנפש. שיהודי צריך כפרה על עניין מסויים, מענישה אותו התורה, אבל לא עונש בשביל עונש ח"ו, אלא כדי לכפר לו על הפגם והלכלוך שטימא את נשמתו.  ולכן, העובר בשגגה חייב בעונש או בקרבן, כדי לכפר על הפגם שעשה בנפשו, וכדי לטהר אותו ולהביא אותו למקום עליון יותר.

ומכל הנ"ל, מובנת הסיבה מדוע השוגג צריך גם כפרה, כי חטאו לא הגיע סתם, אלא מהתגברות נפשו הבהמית, ומזה שלא שמר על עצמו בעינא פקיחא, ובפועל חטאו טימא את נפשו, ועל זה הוא צריך כפרה ומחילה.