עדינות היא אחת התכונות העיקריות המאפיינת התנהגות אנושית ראויה. הפך העדינות הוא הגסות וחוסר הרגישות.
מהו המניע הפנימי של שני דפוסי התנהגות אלו?
המילה עדינות בשורשה היא עֵדֶן – מלשון מַעֲדָן, תענוג. יש קשר בין תחושת התענוג לבין היכולת להתנהג בעדינות. אדם המצוי בתחושה של תענוג פנימי ואמיתי מתעדן באופן טבעי. אדם שאין בו תענוג פנימי, מתגשם, וממילא מתנהג בגסות.
התענוג הפנימי (המביא לעדינות) הוא מצב תודעתי שבו האדם מרגיש ערך פנימי ורוממות עצמית לא מותנית. רוממות זו אינה תלויה בהערכה ובהישגים חיצוניים אלא נובעת מערך עצמי אלוקי הניתן לאדם מלמעלה, וכלשון התפילה הנאמרת בבוקרו של יום, עוד קודם פעולותיו ומעשיו של האדם: "נשמה שנתת בי – טהורה היא" – טהורה מצד עצמה.
האדם מודע לכך שיש בו כוחות וכישרונות מיוחדים וייחודיים, שיש משמעות לחייו, שיש לו תפקיד ושליחות ייחודית, וטוב לו בכל זה, זה גורם לו עונג. התוצאה וההשלכה של חוויית העונג הפנימי העצמי הן העדינות.
השלמות הפנימית הנחווית ממקום זה, מאפשרת לאדם להיות ברוגע ושלווה פנימיים, וממילא להיות רגיש, עדין ומתחשב בזולת, מבלי להצטרך להגן ולהילחם על מקומו.
לעומתו, אדם שבתודעתו חסר המקום של השלמות העצמית, אין בחוויה שלו עונג עצמי. במקום לחוש עונג הוא חווה תחושת חסר, ותחושה זו שואפת להתמלא באמצעות הישגים נרכשים.
מאחר שהמקום הריק בבסיסו מצפה להתמלאות מן ה'חוץ', דהיינו הישגים וגורמים חיצוניים הם המעניקים לו ערך, הרי ערכו מותנה ואינו יציב. הוא תלוי ביחס הזולת אליו, ומרחף מעליו סיכון תדיר: הוא חש מאוים, לא רגוע, לחוץ, נאבק ונלחם על מקומו ומעמדו בעולם.
אדם כזה ייהפך להיות חסר רגישות אמיתית לזולת, הוא יפתח יחס לא עדין ואף גס ובוטה כלפי סביבתו. בגלל העובדה שהוא נמצא במצב של ציפייה רגשית לקבל אישור למעמדו ולערכו מהזולת ומהסביבה, אין לו פניוּת נפשית להתבונן מסביב ולהרגיש את הזולת וצרכיו.
אותו אדם שאין לו המקום הפנימי, כביכול אין לו אותו עצמו, וקיומו לכאורה מותנה ותלוי ביחס הסביבה כלפיו. גם כאשר יעפיל להישגים משמעותיים בחייו, הוא יראה בסביבה אויב נסתר המאיים על מעמדו, וזאת מפני שמעמדו אינו מובן מאליו ואיננו קיים בזכות עצמו אלא מותנה בסביבה, וממילא קיים חשש תמידי שאי-מי יצליח יותר ממנו ויאפיל על מעמדו וערכו.
בראשו של אותו אדם רצות המחשבות: "איך אתה מצפה ממני שאתחשב בזולת אם עליי לדאוג קודם לעצמי?! אם לא אעמוד על רצונותיי ואחוש את עצמי, מי ידאג לי?"
וכך, מתוך ריכוז תמידי בעצמו, אותו אדם מתעבה, מתגשם ונעשה חסר רגישות למתרחש סביבו; ומובן שאם יפגעו בו, הוא יכעס מאוד וינסה מייד להציל את כבודו בצורה בוטה ורומסת.
לעומתו, אדם שיש לו תחושה של קיום וערך פנימי לא מותנה, מתנהג בעדינות. הוא אינו חש מאוים מהסביבה ומהצלחותיה, הוא רגיש מאוד לסובבים ומצוי בתנועה של התמסרות למען הזולת. הוא אינו מרוכז בעצמו ובבעיותיו.
גם אם יפגעו בו, הוא לא ירגיש פגיעה בעצם קיומו וערכו, ולכן לא 'ידרוס' חזרה, חלילה.
ה'עדין' מעריך את עצמו באמת והוא פועל בעולם כדי לממש את הפוטנציאל הטמון בו ולמלא את השליחות האלוקית שניתנה לו, ולא ממקום מאוים ובמטרה לבנות לעצמו ערך ומעמד.
הרבי במכתבו מתבטא במילים "יחסים כנים של מסירות ועדינות". המסירות היא פועל יוצא של העדינות.
התמסרות מחייבת את האדם לצאת מעצמו. כדי לצאת מעצמו הוא צריך שיהיה לו הוא עצמו. הוא צריך להיות שלם ורגוע, שלו ולא מאוים.
המאבק התמידי של החרד למעמדו, לערכו ולמציאותו לא יותיר בו כוח לחוות את מהותו הפנימית, וממילא הוא לא יהיה מסוגל להתחבר באמת אל זולתו. הוא יישאר 'נעול' באותה מערכת לחצים פנימית, המצפה לאישור וערך.
בתוך כל אחד ואחת קיימת האמונה האמיתית בעצמו ובערכו השלם שניתן לו מאת הבורא. תפקיד האדם הוא לחשוף אמונה זו ולהביאה למקום של תודעה גלויה ומפותחת.
עבודה זו דורשת מאמץ והשקעה של זמן, וכלשון הרבי הריי"ץ במכתבו: "שזה חייב לעלות בהרבה זמן ואנרגייה".
כשאדם מקבל את עצמו כמות שהוא, כפי שהשם ברא אותו, ואינו מתכחש למהותו, מציאותו שלמה יותר וחסינה מפני פגיעה. בעשייה שלו בעולם הוא מגלה את הכוחות שהבורא טבע בו.
עניין זה יובן יותר באמצעות משל המוזכר בחסידות, על יהלום הטמון בגוש חול. במבט חיצוני נראה גוש החול צהבהב וחסר חן. אך כאשר יפוררו את הגוש והחול יתפזר, ייחשף היהלום שערכו רב. מובן שגם טרם שנחשף היה ערכו של היהלום בדיוק אותו הערך, שכן ערכו קיים ואינו משתנה, אלא שיש צורך בעבודה ומאמץ כדי להסיר את החול החיצוני ולגלות את המהות הפנימית.
[וכמובא בספר היום יום (לתאריך ב' אלול): "בני ישראל נקראו ארץ חפץ, שיש בהם כמה חפצים יקרים באהבת השי"ת ויראתו ומידות טובות, ואין דבר גילוי המידות הטובות תלוי אלא במעורר. דבר ברור הוא אשר בכל חלקי האדמה נמצאים מעיינות מים חיים, וההבדל הוא רק בקירוב וריחוק, ואם כן הלא הכול תלוי בהחופר וכוח סבלנותו ומתינותו. וכיוון שהרצון הוא כוח עליון הגוזר ומפקד על כל הכוחות, ומכריחם לעשות ולפעול כפי הפקודות שלו, א"כ אפוא, עיקר העבודה הוא לעורר את הרצון לפעול ולעשות הן בעצמו הן בזולתו"[
לעומת זאת, אם האדם מחשיב את עצמו לחסר ערך עצמי ומתנה את ערכו בעבודה שיעבוד ובתוצאותיה, ורק בהצלחה הוא ישיג את הערך, אזי ערכו הפכפך ונתון לשינויים. הוא יחוש תמיד מאוים מהישגיהם של
