שלום וברכה.
ראשית אין זו סתירה, מאחר שהרבי באותה שיחה מסביר ומדגיש שכוונת חובת הלבבות היא שהביטחון בה' יהיה במה שטוב לאדם דוקא. ולכן בוודאי שהביטחון בה' צריך להביא טוב גלוי, בבריאות טובה בעזרת ה'.
ביחד עם זה, את נגעת כאן בנקודה מאוד עדינה, שלא שמים לב אליה, וננצל את ההזדמנות להתייחס אליה.
אחת מהשאלות שנשאלות בסוגיית הביטחון בה', היא, האם הביטחון בה' פירושו לסמוך שה' יעשה מה שטוב ונכון על פי המושגים והרצונות שלנו דווקא או לא.
ניתן דוגמא דווקא מענין של פרנסה (בחרנו בדוגמה זו, מאחר שבענין הבריאות פשוט יותר לראות שהטוב הגלוי הוא בבריאות כפשוטה, אבל בענין של פרנסה לא תמיד ברור מה הטוב הגלוי): אדם משתדל למצוא פרנסה, ורוצה מאוד להתקבל לעבודה מסוימת. האם ביטחון בה' במקרה כזה צריך להיות שבוודאי יתקבל לאותה עבודה, או אולי על אותו אדם לבטוח בה' שייטיב לו, מתוך ידיעה שייתכן שההטבה עבורו היא דווקא אם לא יתקבל לאותה עבודה, כיוון שאינה מתאימה לו באמת, אלא שבשל קוצר השגתו, הוא לא שם לב לכך.
אם מפרשים את הביטחון בה' כאמונה ש"כל מאן דעביד רחמנא לטב עביד", לכאורה השאלה כלל אינה מתעוררת: ברור שהכול לטובה אבל הטוב איננו 'חייב' להתגלות לעינינו 'כאן ועכשיו', וייתכן שהוא יתגלה לעינינו רק לעתיד לבוא.
אבל על פי החידוש וההדגשה של הרבי בשיחותיו, על יסוד הפתגם והציווי "חשוב טוב – יהיה טוב", שהביטחון האמיתי בה' מביא ל"טוב נראה ונגלה", השאלה מתעצמת, האם הכוונה שהאדם צריך לבטוח שיימשך לו טוב, כפי שהוא רואה ותופס את המציאות בהווה, או שיש לדעת שהקב"ה לא בהכרח משפיע לפי המושגים והרצונות שלנו מהו ה'טוב'.
בשיחה המפורסמת של הרבי שציינת על הביטחון בה' (לקו"ש חלק ל"ו פ' שמות) מוגדרת עבודת הביטחון כ"עבודה בפני עצמה, שמהותה וגדרה – שהאדם יסמוך וישען על הקב"ה, עד שישליך כל גורלו ביד השם... שאין לו שום משען בעולם בלעדו ית'...."
מהות העבודה היא התרכזות האדם במחשבה שהוא מסור לחלוטין בידיים של ה', ושהנהגתו היא הטוב בשלמותו, והוא רוצה בטובת האדם ובוודאי ישפיע לו טוב. התרכזות כזאת תגרום לו ממילא לחוש רוגע ומנוחה פנימית, וכל המחשבות או השיקולים שמא אין הוא ראוי מצד 'מידת הדין' – מתבטלים.
כאשר האדם סומך באמת על ה' ויודע שהוא מנהיג ומשגיח על כל המציאות, אוהב אותו ורוצה בטובתו, ממילא תגיע התוצאה, שיהיה גם טוב גלוי. ובלשון השיחה הנ"ל: "..אזי ההנהגה עמו מלמעלה הוא מדה כנגד מדה, שהקב"ה שומר עליו ומרחם עליו גם אם ע"פ חשבון אינו ראוי לכך שיהי' טוב לו בטוב הנראה והנגלה דוקא".
נראה שחשוב להבחין בין מהות עבודת הביטחון – שהיא ההיסמכות על ה', לבין התוצאה – שהטוב יהיה גלוי במציאות.
עבודת הביטחון הנדרשת מהאדם, היא 'התבטלות' לה' והיסמכות שלמה עליו מבלי בהכרח להיות עסוק בתוצאה - שהטוב חייב להיות גלוי לפי המושגים שלו ובדרך הנראית לו באותו רגע.
אמנם רצונו של ה' הוא שהטוב שהוא משפיע, לא יישאר נסתר ונעלם אלא יופיע הלכה למעשה בטוב הנראה והנגלה, אך כאשר האדם מרוכז בעצמו וברצונותיו בלבד, הוא איננו מסוגל להיסמך באמת על ה', והביטחון שלו בה' איננו נובע מתוך מקום פנימי נכון, ולפעמים הוא נראה כ'דרישה' שה' ייתן לו כפי רצונותיו.
בביטחון אמיתי בה', מה שנכון בעיניו של ה' הוא גם מה שנכון בעיניו של הבוטח, ומתוך שהבוטח יודע שה' אוהב אותו ורוצה בטובתו הגלויה, הוא סמוך ובטוח שהטוב הזה יהיה גם גלוי במציאות.
הבוטח בה' באמת מבין בתוכו שהטוב איננו חייב להתגלות בזמן שנראה לו נכון ועל פי המושגים שלו דווקא, משום שהמושגים שלו מוגבלים ואינם מבטאים בהכרח את הטוב האמיתי. הוא סומך על ה' שכל הנהגותיו טובות, והוא גם בוטח בו שיראה לו את אותה טובה בגלוי, אבל בהחלט ייתכן שהדברים יופיעו בדרך אחרת מזו שחשב ותכנן.
הביטוי "טוב נראה ונגלה", אין פירושו שהקב"ה 'מוכרח' להתנהל על פי המוגבלות השכלית של האדם. אמנם בסופו של דבר, ביטחון שלם יביא להתגלות הטוב בתוך המציאות, אך גם ל'טוב הגלוי' יכול להיות אופנים שונים.
ובדוגמה האמורה, יתכן שלא יתקבל לעבודה זו שכל כך רצה, אך פרנסתו תגיע ממקום אחר, והטוב הגלוי יופיע במציאות בדרך שלא חשב עליה.
כאשר ישנו אותו 'ביטול' והיסמכות מוחלטת על ה', האדם מאמין ובוטח שה'טוב' לפי המושגים של הקב"ה ירד ויתגלה בעולם גם לפי המושגים שלנו. ולא להפך, שמה שהוא טוב לפי המושגים שלנו צריך להיות הטוב לפי המושגים של הקב"ה. ההבדל בין שתי הגישות הוא עדין אבל משמעותי.
מסקנה: כדי להגיע למנוחת הנפש, האדם צריך לחזק את האמונה החזקה שלו, שהקב"ה הוא הבעל-בית היחיד בעולם, וממילא אין מה לדאוג כלל.
שהרי: א. אם חלילה קורה משהו שאינו טוב בגלוי, הרי זה מאת ה', שהוא טוב מוחלט, וטבע הטוב להיטיב, אם כן, זה טוב בעצם, אלא שאינו גלוי (וטוב נסתר הוא אדרבא נעלה יותר).
ב. הקב"ה שאין דבר שנמנע ממנו, יכול לתת לנו טוב גלוי.
רבינו בחיי בשער הביטחון מדבר ומסביר את שני המקומות האלו, כחלק מעבודת הביטחון. הרבי בשיחותיו מדגיש במספר מקומות, שהמקום הראשון שבו אנו מאמינים שהכל מאת ה' והכל לטובה, זה בעיקר בנוגע למה שקרה עד עתה. אבל בנוגע לעתיד, העבודה היותר שלימה, היא היא הביטחון שיהיה טוב גלוי דוקא, בכוחה של עבודת הביטחון והחשיבה החיובית.
הדגשת הענין היא בהחלט חידוש של הרבי, אבל הרבי בשיחה מבאר שזה טמון וכלול גם בתוך דבריו של רבינו בחיי שם.
נראה שהרבי מדגיש ענין זה, שהקב"ה רוצה לתת לנו טוב גלוי. כי ככל שאנו מתקרבים לגאולה - שעניינה טוב גלוי, אנו צריכים לעבוד יותר בעבודה של החשוב טוב, שהיא מביאה את יהיה טוב, בטוב הנראה והנגלה.
לגבי השאלה, אין ניתן לדעת בכנות אם סומכים על הטבע או על הקב"ה. כאמור, המדידה הפנימית לביטחון, היא חווית מנוחת הנפש והרוגע. אם האדם מסוגל להיות ברגיעה, גם כאשר על פי טבע, יש סיכונים כאלו ואחרים (ואין זה כמובן במקום ההשתדלות בדרכי הטבע, אלא מדברים כאן על החוויה הנפשית), הרי זה סימן שהוא בוטח בה'.
זה אמנם טבעי שיש חששות וכו', אבל הביטחון, הוא עבודה פנימית, שבו אנו משתדלים ומתאמצים לסמוך את עצמנו על ה' בלב שלם, ולהתגבר על החששות הטבעיים, עד שאנו רגועים ושלווים ככל האפשר.
בשורות טובות.
