תכונת הסבלנות היא דומה לתכונת הגבורה. כשם שהגבורה דורשת איפוק, כנאמר: "איזהו גיבור הכובש את יצרו", היינו הגבורה האמיתית של האדם מתבטאת ביכולתו לכבוש את יצרו, להתגבר על עצמו, להתאפק ולמשול ברוחו, כך גם מידת הסבלנות עניינה איפוק ויכולת להמתין 'בסבלנות' לפני שמגיבים או פועלים, עד למציאת האופן הנכון והזמן הנכון לתגובה ולהובלת מהלכים.
בשעת כעס האדם נוטה לשבור ולהרוס. פעולות אלה גורמות לו להרגיש שהוא מיישב את דעתו ונרגע. ההכרה בנטייה זו באה לידי ביטוי בהלכה מעניינת בדיני שבת: אדם פטור מעונש בגין מלאכה שעשה בשבת שגרמה לקלקול, ואילו על יצירה האסורה בשבת – חייב. זאת מכיוון שבהריסה אין רואים עשיית מלאכה. ועם זאת חכמים אמרו שהשובר כלים בשבת מחמת כעסו – חייב. כיצד מתיישבים הדברים? הרי המקלקל וההורס בשבת פטור?! אלא שבשבירת כלים מתוך כעס, האדם מפיג את כעסו ומרגיע את יצר הכעס שבו. האדם הנתון בהתקף זעם שואף להרוס, ומשום כך הנזק שגרם מילא שאיפה זו ו'תיקן' את כעסו.
גם כאשר האדם מתאפק ואינו שובר דברים באופן פיזי, חשוב שייזהר מאוד מפני שבירה נפשית, רגשית ורוחנית: בשעת כעס הכועס מטיח בזולתו מילים משפילות, פוגעות ומנמיכות, ובעשותו זאת הוא כאילו ממוטט את מציאותו של רעהו.
ברם, כשמתבוננים מה קורה בעולמו הפנימי של הכועס, נמצא בדרך כלל שגם הוא מרגיש מאוים, פגוע או מתוסכל, והוא פורק את רגשותיו באמצעות הכעס.
האדמו"ר הזקן מביא בספר התניא (בפרק א) שמידת הכעס שייכת ליסוד האש. כששמים משהו בתוך האש הוא מתכלה. כך פועלת גם תכונת הכעס אשר בטבעה מכלה את כל העומד בדרכה.
היפוכה של מידת הכעס הוא מידת הסבלנות, המבטאת את עומקה החיובי של מידת הגבורה. כדברי חכמים "איזהו גיבור הכובש את יצרו – שנאמר (משלי ט"ז, לב) 'טוב ארך אפים מגבור, ומושל ברוחו מלוכד עיר'" (משנה אבות ד', א).
מידת 'ארך אפיים', הסבלנות, המתבטאת ביכולת האדם לשאת דברים שאינם מוצאים חן בעיניו, היא הגבורה האמיתית.
הדרך לשאת פגיעה שפגע בנו הזולת מבלי לשלול ולשבור אותו בתגובה, עיקרה הוא אימוץ מידת 'ארך אפיים'.
משורשה הפנימי, הסבלנות מבוססת על כך שהאדם מקטין ציפיות מהזולת והסביבה. הסבלן מסוגל להרגיש טוב עם עצמו גם אם התנהגו כלפיו בצורה בלתי הולמת ואף פוגעת ובוטה. הוא אינו מפתח ציפיות שמישהו זולתו צריך לממש, ובתוכו קיים חוסן פנימי להכיל מה שקורה סביבו.
זאת בניגוד לאדם המרוכז בעצמו ומלא בציפייה ותוחלת מהסביבה ("אני רוצה", "אני מצפה" וכו'), וכל מילה הנזרקת לעברו גורמת לו לחוש נפגע וכועס.
אדם שבאופן טבעי סבלן יותר, הוא אדם אשר משליט את השכל וההיגיון שבקרבו על הרגש. לדוגמא: אדם מגיע למשרד ומבקש מפקיד דבר מסוים ונענה בסירוב. יש אדם שיתקומם מייד ויעורר שערורייה: "איך הוא העז לסרב לי". התנהגות זו נובעת מציפייה שהפקיד ימלא את רצונו, וכל תגובה אחרת של הפקיד אינה מתקבלת על הדעת. הציפייה שלא התממשה הביאה לתגובה קיצונית של כעס.
לעומתו, אדם אחר עשוי לגשת אל אותו פקיד ולהיענות בסירוב, ולהגיב אחרת: אדם זה לא יחוש פגיעה, אלא יחשוב בהיגיון על פתרון אפשרי – לפנות למישהו שסמכותו גבוהה יותר או לנקוט פעולה אחרת. גישה כזאת מבטאת אורך רוח ובגרות נפשית.
ניתן לראות בכעסן אדם ילדותי: הילד בטבעו מרוכז בעצמו ואינו יכול לדחות סיפוקים; הוא רואה את כל העולם מנקודת המבט שלו, ולכן מטבעו הוא כעסן יותר מהמבוגר.
הגברת המודעות השכלית, השימוש ב'מוחין' והמעטת תחושת ה'אני' האנוכית הם שיביאו לסבלנות המיוחלת בהנהגתנו. בחסידות מבואר שככל שאדם ירגיש את עצמו יותר ויהיה מרוכז יותר ב'אני' שלו, תיווצרנה סביבו יותר מריבות. זאת מכיוון שהוא חווה את המציאות באופן רגשי ולא בדרך שכלית, רציונלית. הוא אינו משליט את המוח על הלב.
כאשר האדם חווה את המציאות דרך מסננת הלוגיקה ההגיונית, הוא נעשה באופן טבעי סבלן יותר וארך רוח גם במצבים שבהם גורמים לו עוול – אדם כזה ינהג בסבלנות ולא יגיע להתחממות ול'רתיחה'.
המרוכז בעצמו יתקשה לראות את הזולת. בזמן כעסו דבריו יפגעו ולעיתים גם מעשיו. כשכעסו יחלוף והוא יירגע הוא יבין שהתנהגותו הייתה בלתי הולמת ועברה את גבולות הטעם והדעת, ובדרך כלל, הוא גם יתחרט על מעשיו. הסבלן, לעומתו, מתאפיין ביכולת הכלה של דברים שאינם מוצאים חן בעיניו, ותפיסתו מציאותית והגיונית. עבודה עצמית ואיפוק, באמצעות כוחות השכל וההבנה – מביאים אותו לנהוג באורך רוח.
הגבורה האמיתית היא השלטת ה'מוחין' על הרגשות. השלטה זו פירושה שהאדם שוקל בשכלו איזו תגובה תקדם ותבנה ואיזו תגובה תעצים את הקושי, ופועל כפי שנכון לפעול ולא לפי מה שהרגש רוצה לבטא עכשיו בצורה ספונטנית, מהמקום הפגוע והמתוסכל.
אדם שנפגע וכועס מרגיש שעולמו חרב עליו, ובעקבות תחושה זו הוא מגיב בקוצר רוח ופוגע בזולת בחושבו: "אני נפגעתי, ולכן אגיב באותו מטבע". בשעת מעשה הוא לא ראה את המציאות בעיניים מפוקחות ולא שקל נכון את העומד לפניו אלא השתמש בדין ובהקפדה שאינם פרופורציוניים למציאות.
עומקה של הסבלנות הוא הידיעה שלתוצאה טובה באמת, בטוחה ומהירה יותר, ניתן להגיע דווקא מתוך גישה של טוב וחסד ולא של דין וגבורה. לסבלן יש אורך רוח כי הוא יודע שהדרך להגיע למקום טוב בנישואין, לתוצאות איכותיות המתאימות לשני בני הזוג, היא הנהגה של טוב וחסד.
יש דרך קצרה שהיא ארוכה, זוהי דרכו של חסר הסבלנות שכועס ומגיב מייד ואחר כך מצטער. יש דרך ארוכה שהיא קצרה. אומנם היא דורשת זמן וסבלנות רבים יותר, אבל היא תביא אותנו למקום הנכון בקשר.
הגיבור האמיתי כובש את רגשותיו ותגובותיו ואינו 'ממטיר' תגובה מייד. גם אם משהו אינו מוצא חן בעיניו, בשלב הראשון הוא ממתין, מבליג, נושא את הפגיעה ואינו מגיב. הוא חושב בצורה הגיונית ומחפש מה ניתן להפיק מהמצב הקשה. בשלב השני, הוא זוכר שהדרך הטובה ביותר לפתור את הקושי שנוצר ולהגיע לתוצאות טובות היא הבחירה בגישה הסבלנית הדוגלת בדרכי נועם.
