כדי לדעת את הדין לאשורו, יש לנו להקדים ולבאר את הדברים ממקום ביאורם בגמרא, עד ביאורם בדברי הראשונים, עד אחרוני האחרונים. ולאחרי הדיון והעיון, נוכל להעלות את הדין להלכה למעשה, וכפי שיתבאר לקמן בפרטיות בע"ה.

ובתחילה, יש לנו להביא את הדברים המבוארים  במסכת תענית דף כ עמוד ב: אמר ליה רבא לרפרם בר פפא: לימא לן מר מהני מילי מעלייתא דהוה עביד רב הונא! - אמר ליה: בינקותיה לא דכירנא, בסיבותיה דכירנא: דכל יומא דעיבא הוו מפקין ליה בגוהרקא דדהבא, וסייר לה לכולה מתא, וכל אשיתא דהוות רעיעתא - הוה סתר לה. אי אפשר למרה - בני לה, ואי לא אפשר - בני לה איהו מדידיה. וכל פניא דמעלי שבתא הוה משדר שלוחא לשוקא, וכל ירקא דהוה פייש להו לגינאי - זבין ליה, ושדי ליה לנהרא. - וליתביה לעניים! - זמנין דסמכא דעתייהו, ולא אתו למיזבן. ולשדייה לבהמה! קסבר מאכל אדם אין מאכילין לבהמה. ולא ליזבניה כלל! - נמצאת מכשילן לעתיד לבא. כי הוה ליה מילתא דאסותא הוי מלי כוזא דמיא ותלי ליה בסיפא דביתא, ואמר: כל דבעי ליתי ולישקול. ואיכא דאמרי: מילתא דשיבתא הוה גמיר, והוה מנח כוזא דמיא ודלי ליה, ואמר: כל דצריך - ליתי וליעול, דלא לסתכן. כי הוה כרך ריפתא הוה פתח לבביה ואמר: כל מאן דצריך - ליתי וליכול. אמר רבא: כולהו מצינא מקיימנא, לבר מהא דלא מצינא למיעבד.

ומובא בדין זה, לעניין הלכה, בשולחן ערוך אורח חיים הלכות בציעת הפת, סעודה, וברכת המזון סימן קעא סעיף א – שכך הוא כותב - עושה אדם צרכיו בפת והני מילי דלא ממאיס ביה, אבל מידי דממאיס ביה, לא; הילכך אין מניחין עליו בשר חי, ואין מעבירין עליו כוס מלא, ואין סומכין בו הקערה אם היא מלאה דבר שאם יפול על הפת ימאס, ואין נוטלין הידים ביין בין חי בין מזוג אפילו נטילה שאינה צורך אכילה, ואין זורקין הפת  משום בזיון אוכלים; וכשם שאין זורקין את הפת, כך אין זורקין אוכלין הנמאסים ע"י זריקה; אבל מידי דלא ממאיס, כגון אגוזים ורימונים וחבושים, שרי.

ומבאר את הדברים במשנה ברורה, שהכוונה בדבריו שכותב כגון אגוזים וכו' - שהם קשים ואינם מתמעכים ומיירי שזרקו במקום נקי דאל"ה אסור אפילו באגוזים וכדלקמיה בסעיף ד'. כשרואין אוכלין מונחים על הארץ אסור לילך ולהניחם אלא צריך להגביהם אם לא במקום דאיכא למיחש לכשפים כגון ככר שלם [עירובין ס"ד]. איתא בגמרא [תענית כ'] דרב הונא סובר מאכל אדם אין מאכילין אותו לבהמה [וה"ה לעופות] אמנם בא"ר מסתפק אם הלכה כר"ה בזה ועיין במחצית השקל שמצדד דאם אין לו דבר אחר להאכיל כ"א מאכל אדם לכו"ע מותר ואפשר דמשום זה נוהגין העולם היתר להאכיל לעופות פת.

ואנו אין לנו אלא המובא בדברי שולחן ערוך הרב אורח חיים סימן קסז סעיף כב -  טוב ליזהר שלא להאכיל פרוסת הבציעה לנכרי או לבהמה ועוף משום כבוד הברכה ויש לאכלה קודם שיאכל פת אחרת כדי שתהא נאכלת לתיאבון משום חיבוב מצוה ויש אומרים שטוב לאכלה בסוף הסעודה והרוצה לצאת ידי שניהם יאכל קצת בתחילה וקצת בסוף.

והעלה דיון בנושא זה באופן פרטי, בשו"ת כתב סופר אורח חיים סימן לג, שמביא שם שאלה של אדם בנושא זה ומרחיב בדברים, ולהלן נביא את העיקר שבדברים.

בתחילה מקדים לנמען, שמכתבך הנעים קבלתי לנכון, ובו הודעתני כי שלום בחילך והכל על מכון, חסד יסובב לבעל בטחון, והנה עשית עמנו אות לטובה אין טוב אלא תורה, עיני' מאירה, מדרכת האדם להתנהג כשורה, לכן נקראת תורה שהיא תורה לאדם דרך ישרה זו תורה וזו שכרה, והלום ראית במג"א סי' קע"א סק"א דאסור להאכיל לבהמה מה שראוי' לאדם, וכאשר ראית כן תמהת בתמיה' קיימת למה אין העולם נזהרים בזה ונותנים פת ומאכלים אחרים לכלבים בהמות ותרנגולים וכן מעשים בכ"י בביתך, ולא שמעת מעולם פוצה פה ומצפצף על זה אלו דבריך, היטבת לראות ולבך מהסס אם יפה אתה עושה אשריך, והנני להפיס דעתך ונבאר הענין כולו בעזה"י...

ואלו הן פירות הנושרים מתוך דברינו, א) יצא לנו קולא בעיקר הדין דליכא איסור רק לתת לבהמות של אחרים דלית לי' הנאה אבל לפני בהמתו ותרנגולים שלו כשיש לו ריוח ותועלת במה שמאכילם מאכלים שראוי' למאכל אדם מותר, ב) העלינו דבר האסור לישראל ואפשר למכור לנכרי או לתת לו במתנה באופן דליכא משום לא תחנם כמ"ש תוס' חולין כגון שהוא שכנו ומכירו אסור לתת לבהמה ותרנגולים אבל נאמר חוץ לכלבים אפי' של אחרים כמו שבארנו לעיל, ה) דבר שאינו אסור רק מדרבנן לרשב"א דס"ל דאיסור דרבנן מותר לספות לקטן אסור לתתו אפי' לכלבים כיון שאפשר לספותו לישראל קטן וגם לרמב"ם דאיסור דרבנן אסור לספות לקטן מ"מ מה שאינו אסור רק משום מ"ע כבש"ס חולין קי"ב וכיוצא בו גם לרמב"ם מותר לספות לקטן ממילא אסור לתתו לכלב זהו שהעלתה מצודתי בעזרת צור ישועתי: אמנם כן ראיתי אחרי רואי במחצית השקל שכ' דהעולם סומכים על פי' שני של רש"י בתענית דליכא איסור כלל עיי' בו, והרוצה לסמוך יבוא ויסמוך וחזי מה עמא דבר, ואין פוצה פה ודובר דבר.

ומכל זה יוצא לנו לעניין הלכה למעשה, שמעיקר הדין אין ליתן מאכל הראוי ועומד למאכל אדם לצורך אכילת בעל חי, משום איסור 'בל תשחית'. אמנם אם אין לו כרגע מאכל אחר הראוי לבעל חי, ומזונותיו מוטלות על האדם, וטורח לו להשיג כרגע מאכל אחר הראוי לו, יכול ליתן להם גם מאכל הראוי ועומד לאדם.