כדי להיטיב אדם צריך לחוות בתוכו שלמות. כשטוב לו הוא מיטיב לזולתו משום שטוב נובע מתחושה אישית טובה.
כעסים ופגיעות נובעים מקושי ומצוקה פנימית ופוגמים בחיי המשפחה. חכמים אומרים שאחד מסימני גלות מצרים המנוי ב"הגדה של פסח" הוא: "וַיָּרֵעוּ אֹתָנוּ הַמִּצְרִים וַיְעַנּוּנוּ וַיִּתְּנוּ עָלֵינוּ עֲבֹדָה קָשָׁה" (דברים כ"ו, ו). מה פירוש וירעו? הפירוש הפשטני הוא: עשו לנו רע.
הפירוש החסידי הוא: "וירעו" - המצרים עשו אותנו רעים! בזמן קושי וצרה, הבריות נעשות רעות אחת לרעותה. הקושי גורם לרבים לשכוח את היכולת להיטיב. כדי להיטיב עם אחרים על האדם לדאוג לכך שלו עצמו יהיה טוב.
מה יעשה אדם שלא טוב לו? כיצד יוכל להיכנס לתנועה נפשית של הטבה?
עליו להתבונן בטוב ה': "טוֹב ה' לַכֹּל וְרַחֲמָיו עַל כָּל מַעֲשָׂיו" (תהלים קמ"ה, ט) - הרצון הפנימי של ה' הוא להיטיב ללא גבולות. הבורא הוא טוב. לעיתים יש מציאות של רוע בעולם שבאה כדי לנסות ולרומם אותנו, אבל באמת - "אין רע יורד מלמעלה" שכן הקב"ה הוא תכלית הטוב, וכל מה שהוא עושה הוא אך טוב.
על האדם לזכור תמיד כי בפנימיות הוא טוב ובכל אחד קיים טוהר לב מצד חלק אלוק ממעל ממש, הקיים בו.
על מנת שהאדם יוכל לממש את טובו בכל עת, עליו לדבוק במקור החיים הנעלה ביותר, להתחבר לטוב הבורא. כשהאדם ידע שבפנימיותו הוא טוב, יתעורר בו רצון להיות מחובר לטוב מתוך הכרה שה' מקור הטוב. התקשרות זו תביא לתחושה עצמית טובה.
ככלל, על האדם להימנע מהתחככות עם דברים לא טובים. ידוע ש"מגלגלין זכות לידי זכאי וחובה לידי חייב" (שבת ל"ב ע"א). גם אם קיימת 'חובה' בעולם הצריכה להגיע, על האדם להימנע ממגע איתה. על האדם להשתדל שעל ידו יבוא רק טוב, לעשות רק טוב, ובכך יתחבר עם טבע הטוב.
האדמו"ר הזקן מזכיר בספר התניא (בפרק לא) סיפור מהגמרא במסכת שבת. הגמרא מספרת שפעם אחת נכנס נחש לבית המדרש של רבי יהודה הנשיא, ואחד התלמידים קפץ והרגו. אמר רבי יהודה הנשיא: "פגע בו, כיוצא בו". על פי אחד הפירושים: מי שפגע בנחש, עשה את הדבר הראוי, אך במעשהו העיד על עצמו שיש בו מקצת מהדבר הזה, מהרע שמסמל הנחש.
בהנהגת הלב הגלויה קיימת התרוצצות של טוב ורע, ולעומת זאת, בפנימיות הלב, ישנו רק טוב.
בחסידות מוסבר כי במקום של חיצוניות הלב, שם הטוב והרע משמשים בערבוביה, המידות מורגשות והרגש העצמי דומיננטי. מציאות זו עלולה להוביל בקלות לנפילה. ואילו ברובד הפנימי, המידות אינן מורגשות כלל, וממילא זה מקום אובייקטיבי המאפשר טוב שלם.
בביטוי 'מידות מורגשות' הכוונה לרגש הטבעי של האדם, שם יש באופן טבעי ציפיות ורצון לקבל. הרצון להיטיב הוא תנועה מנוגדת לטבע האנוכי שרוצה שייתנו לו ועסוק בעצמו. האדם הטוב איננו אנוכי בפנימיותו ומידותיו אינן מורגשות. אדם השקוע בהרגשת עצמו, ליבו חצוי ו'קרוע' בין טוב לרע.
אדם בעל לב טוב הרוצה להיטיב, רוב הזמן איננו מרוכז בעצמו ("מה אני צריך?") אלא מכוון כלפי הזולת ("בשביל מה צריכים אותי?") ומבקש להיטיב לסביבה. לאדם שכזה, הדואג לממש את מטרת קיומו, הבורא ידאג לסיפוק צרכיו.
חלק אינטגרלי בפיתוח תודעת טוב הלב מגיע מההבנה שמקור כל המציאות וכל המצוי בה הוא טוב ותפקידו של היהודי בעולם הוא להיטיב. אדם הנכנס לביתו ובליבו מחשבה תמידית איך להיטיב עם בן הזוג יהיה פחות מכונס בעצמו וישפיע טוב על כל סביבתו.
הלב הטוב הוא כוח מניע פנימי חשוב מאוד בחיי משפחה. הוא אחת המידות החשובות שהאדם צריך לפתח בקרבו. חיבור אמיתי בין בני זוג נוצר ומתקיים כשנטוע בהם הטוב. כל אחד צריך לחפש בבן הזוג שלו את הטוב. חיפוש הטוב בבן הזוג בונה נדבך רב-ערך בחיי המשפחה. כאשר האדם פועל לחשוף בקרבו את הכוח הטוב המחבר, ייפתחו לו ממעל צינורות הטבה נוספים.
חלק מהעניין של ראיית הטוב הוא ההתמקדות בדברים הטובים שבבן הזוג ולא בחסרונותיו ובחולשותיו.
וכפי שהרבי מליובאוויטש כותב במכתב לבחורה שנמצאת בשלב השידוכים, בחיפוש אחר בן זוג מתאים, כיצד ניתן לגלות את המקום של הטוב: "יש להכיר את המציאות כפי שהיא, שאין שלמות בעולם, ולכן אין לחפש ולחטט אחרי חסרונות של אלו שבאים עימהם בהיכרות, ובפרט בהביא בחשבון שגם המחפש אינו בתכלית השלמות, וכשמסתכלים בעין יפה על בני ישראל ומשימים לב להעיקר (מידות טובות, הנהגה בדרך הישרה היא דרך התורה והמצווה וכו') אזי בדרך ממילא רואים איך שהטפל דטפל אין צריך לתפוס יותר מערכו וכשהעיקר הוא בשלמות הרי זה מכריע לאמירת הן". (איגרות קודש, כרך י"ט, איגרת ז'צא).
