בכדי לענות על שאלה זו יש לדון בפרטים הבאים: א) האם יש עניין להימנע מלנדור, והאם יהיה הבדל בין דברי מצוה לדברי היתר. ב) בדברי מצוה עצמם האם יהיה הבדל בין מצוות מהתורה לבין דברי סופרים, או עניינים התלויים במנהג בלבד. ג) האם יש הבדל בין אם יודע שיעמוד בכך או שיש לו חשש שלא יעמוד בכך.
ראשית יש להביא את המובא בשולחן ערוך יורה דעה הלכות נדרים סימן רג, שם עוסק הסימן בעניין איזה נדרים משובחים ואיזה הם מגונים. וכותב המחבר בסעיף א, שאין לאדם להיות רגיל בנדרים. ועד כדי כך שכל הנודר, - אף על פי שמקיים את הנדר, מכל מקום - נקרא רשע ונקרא חוטא. וכמו כן אם איחר אדם נדרו שנדר, 'פנקסו נפתחת', כלומר, שמדקדקים עליו מן השמים במידת הדין האם ראוי לחסדים.
והנה אמרו חכמים ומובא בשולחן ערוך שם, שכל אדם הנודר נדר, נחשב כאילו בונה במה בשעת איסור הבמות. והמקיים את הנדר, נחשב כאילו הקריב עליו קרבן (המורה על איסור הדבר, מאחר ואסור להקריב בשעת איסור במות על הבמות). כלומר כוונת מאמר רבותינו זה להדגיש, שטוב יותר שישאל על נדרו ויתיר אותו, ולא יחיה עם נדרו.
ואמנם כל המדובר שעדיך לישאל על הנדר מאשר לקיימו - הוא דוקא בשאר נדרים של רשות, אבל נדרי הקדש אדרבה - מצוה לקיימן. ולא ישאל עליהם להתיר אותם אלא בשעת הדחק.
אך כל זה זה דוקא לאחר שנדר, שאזי אנו מחלקים ואומרים שאם מדובר בנדרי רשות עדיף שישאל על נדרו, ואם מדובר בנדרי מצוה, עדיף שיקיים אותו ולא ישאל על נדרו להתירו. אבל לגבי לנדור נדר לכתחילה, אמרו חכמים ומובא להלכה שצריך האדם ליזהר שלא ידור שום דבר, ואפילו צדקה לא טוב לנדור. אלא אם ישנו את הכסף מזומן בידו, יתן מיד. ואם אין לו את הכסף מזומן, אזי לא ידור לצדקה עד שיהיה לו את הכסף בפועל. ואם פוסקים צדקה - וצריך לפסוק עמהם, יאמר – שמקבל על עצמו לתת 'בלא נדר'.
אולם ישנם אופנים יוצאים מהכלל בהם התירו לנדור: א) אם מדובר בעת צרה לאדם וכיוצא בזה - מותר לנדור. ב) כמו כן אדם שקיבל על עצמו לשנות איזה פרק בתורה, והוא מפחד שמא יתעצל מללמוד את אותו הפרק שקיבל על עצמו, מותר לו לנדור בכדי לזרז את עצמו לעשות זאת. וכן אם מפחד שיתקפו יצרו ויעבור על איזו מצוה ממצות לא תעשה, או יתרשל מקיום מצות עשה, אזי מצוה לישבע ולנדור בכדי לזרז את עצמו בדבר.
כמו כן, מי שנדר נדרים בכדי לבסס את דעותיו באופן הישר ולתקן מעשיו, הרי הוא זריז ומשובח. למשל: אדם שהיה זולל באכילה באופן שאינו ראוי, ועל כן אסר עליו בנדר את הבשר שנה או שנתים. או שהיה מכור ליין ועל כן אסר את עצמו בנדר על היין לזמן מרובה. או שאסר את עצמו על השכרות לעולם. וכמו כן מי שהיה רודף ונבהל להשיג כסף, עד שהיה מעביר אותו על דעת התורה או הנהגות ראויות, ואסר על עצמו את המתנות או שלא להנות מאנשי מדינה בה מתגורר. וכן מי שהיה מתגאה ביופיו ונדר בנזיר וכיוצא בנדרים אלו, הרי אלו כולם דרך עבודה להשם הם. ובנדרים אלו וכיוצא בהם אמרו חכמים: 'נדרים - סייג לפרישות'.
ומכל מקום, למרות שהם עבודה, לא ירבה אדם בנדרי איסור ולא ירגיל את עצמו בהם, אלא יפרוש מדברים שראוי לפרוש מהם, - בלא נדר.
העולה מן האמור: שהדבר מתחלק לכמה אופנים:
אם נודר נדר בדברי הרשות אסור לנדור כלל. [ואפילו אם מדובר שנודר לצורך צדקה גם כן לא טוב לנדור, אלא אם יש לו – שיתן. ואם אין לו שימתין עד שיהיה לו בפועל. ואם מכל מקום רוצה לקבל על עצמו לתת סכום מסויים בהמשך, יפרש שהקבלה היא 'בלי נדר'].
אך אדם הנמצא בעת צרה מותר לו לנדור בכדי להרבות בזכויות שיוציאו אותו מהצרה. כמו כן לזרז את עצמו לצורך מצוה מפני שירא שלא יעשה אותה, או לנדור בכדי לכפות את היצר באיזה איסור שמפחד שיכשל בה - מצוה לנדור.
ואדם שנודר נדרים כדי לתקן את מידותיו הדבר משובח, ובכל זאת אין לו להרבות בהם. אלא ישתדל לפרוש מהם 'בלי נדר'.
