הנה תחילה יש לנו לדון, במה נחשב לו לאדם שהוא הכניס על עצמו את השבת, וממתי אכן אסור לו לחלל את השבת עוד.
ביסוד היסודות של עם ישראל – ספר השולחן ערוך – מובא שלא יקדים למהר להדליקו בעוד היום גדול לפי שאז אינו ניכר שמדליקו לכבוד שבת וגם לא יאחר ואם רוצה להדליק הנר בעוד היום גדול ולקבל עליו שבת באותה שעה סמוך להדלקה רשאי כי כיון שמקבל עליו שבת לאלתר אין זו הקדמה ובלבד שיהא מפלג המנחה ולמעלה שהוא שעה ורביע זמניות קודם הלילה (עיין סי' רס"א).
בסעיף שלאחרי זה, מביא בשו"ע, שיש שני שיטות כלליות בעניין כניסת השבת - יש אומרים שכיון שהדליק נר שבת חל עליו השבת ונאסר בעשיית מלאכה אלא אם כן התנה שאינו מקבל עליו שבת בהדלקה זו ועל פי זה נוהגות הנשים שאחר שברכו והדליקו הנרות משליכות לארץ הפתילה שבידן שהדליקו בה הנרות ואינן מכבות אותה שכבר חל עליהן שבת בגמר הדלקה זו אבל יכולות להדליק נרות הרבה שכולן מצות הדלקה אחת הן ואין קבלת השבת חלה עד אחר גמר ההדלקה.
ויש חולקים על זה ואומרים שאין קבלת שבת תלויה כלל בהדלקת נרות אלא בהתחלת תפלת ערבית של שבת שכיון שאמר הש"ץ ברכו הכל פורשים ממלאכתם וכן עיקר (ומכל מקום לדברי הכל צריך שיקבל שבת לאלתר אחר ההדלקה כמו שנתבאר למעלה).
ובשולחן ערוך פוסק לגבי המנהג בפועל, שהמנהג הוא כסברא הראשונה שאותה אשה המדלקת מקבלת שבת עליה בהדלקה זו ולכן תתפלל מנחה תחלה אבל שאר בני הבית מותרים במלאכה עד ברכו ואפילו אותה אשה אם התנית תחלה אפילו בלבה שאינה מקבלת שבת בהדלקה זו מועיל לה תנאי זה במקום הצורך אבל שלא במקום הצורך אין לסמוך על התנאי לפי שיש אומרים שאין תנאי מועיל כלל לפי דעת האומרים שקבלת שבת תלויה בהדלקת נר שבת.
ועוד הובא, שלבה"ג, כיון שהדליק נר של שבת חל עליו שבת ונאסר במלאכה. ועל פי זה נוהגות קצת נשים שאחר שברכו והדליקו הנרות משליכות לארץ הפתילה שבידן שהדליקו בה, ואין מכבות אותה. וי"א שאם מתנה קודם שהדליקה שאינה מקבלת שבת עד שיאמר החזן ברכו, מועיל. וי"א שאינו מועיל לה. ויש חולקים על בעל ה"ג ואומרים שאין קבלת שבת תלוי בהדלקת הנר אלא בתפלת ערבית, שכיון שאמר החזן: ברכו, הכל פורשין ממלאכתם. ולדידן, כיון שהתחילו מזמור שיר ליום השבת הוי כברכו לדידהו.
ומגיה הרמ"א שהמנהג שאותה אשה המדלקת מקבלת שבת בהדלקה, אם לא שהתנה תחלה, ואפילו תנאי בלב סגי (מרדכי); אבל שאר בני הבית מותרין במלאכה עד ברכו. ועיקר הדלקה תלויה בנרות שמדליקין על השלחן, אבל לא בשאר הנרות שבבית (א"ז). וצריך להניח הנרות במקום שמדליקין, לא להדליק במקום זה ולהניח במקום אחר (מרדכי פ' ב"מ).
במשנה ברורה על אתר ביאר את הדברים, וכותב על דברי מרן שעיקר הדלקה וכו' - היינו דיברך עליהן ולא על שאר הנרות לפי שעיקר המצוה לכתחלה הן הנרות שאוכלין לאורן וראוי שתהא הברכה עליהן ואפילו על נר אחד סגי [מ"א]. מיהו אם יש הרבה נשים ואין לכל אחת שלחן בפני עצמה יכולה לברך על הנרות שעומדים בבית בשאר מקומות כגון על הנרות שדולקין על המנורה התלויה באמצע הבית וכה"ג דכללא נקטינן דבכל מקום שמדליק כדי לעשות שם איזה תשמיש איכא משום שלום בית וראוי לברך.
בס' עולת שבת, מבאר גם כן את דברי מרן, שמה שכתב - שעיקר הדלקה וכו'. פירוש אבל אם הדליקה שאר נרות בבית ועדיין לא הדליקה על השלחן, הוי כמו שהתנתה שעדיין אינה מקבלת שבת עד שתדליק הנרות שעל השלחן כי הם עיקר בהדלקה. ונראה דאם יש הרבה נשים ואין לכל אחת שלחן בפני עצמה, שתוכל לברך על הנרות שעומדים בבית בשאר מקומות אפילו לא על השלחן שאוכל עליו, כגון על הנרות שדולקים על המנורה תלויה באמצע החדר או כהאי גוונא, ודלא כמשמעות הלבוש בסעיף י' עי"ש, דכללא נקטינן דבכל מקום שמדליק כדי לעשות שם איזה תשמיש איכא משום שלום בית וראוי לברך עליו, והוא הדין אם הנר עומד כדי שלא יכשילו בני אדם ויפלו ולהאיר להולך בחשכה, הוי שלום בית וראוי לברך.
ולפי כל זה נראה ברור, שמעיקר הדין קבלת שבת תלויה באמירת הציבור 'ברכו'. אמנם המנהג שמקבלות את השבת בסיום הדלקת הנרות, ובנידון שאלתך בענין המצית, כיון שמדובר בדבר שהוא 'גרמא' בלבד (שעל ידי הפסקת אחיזתה כבה האש) – יש להתיר.