Ask The Rabbi

נושא: תפילה

מציאות הגשמיות והצמצום בזמן הגאולה

שלום וברכה. רציתי לשאול בקשר למבואר שבגאולה יהיה גילוי אלוקות בכל העולם, לא כמו המצב כיום שלא רואים אלוקות ולא שומעים אלוקות. וקשה לי, הרי מבואר בספרי הקבלה, שבכדי שיוכל הקב"ה לברוא את העולם הוא היה מוכרח לצמצם את האור צמצום עצום, ורק לאחרי מכן יוכל להמשיך אור קו מצומצם ודק שיומשך בתחתונים, ורק כך יהיה מקום לעמידת העולמות. ולפי זה, מה ישתנה בדיוק בגאולה, שפתאום יוכלו כולם לראות אלוקות, ולא יהיה ההעלם והסתר?
לכאורה, זה שאין כיום גילוי אלוקות הוא פשוט בגלל שהוא מהווה סתירה למציאות הגשמית, ולכן היה מוכרח הקב"ה לצמצם את האור. מה יקרה פתאום למציאות הגשמית, שהיא פתאום תוכל לקבל גילוי אלוקות? פתאום זה לא יהיה סתירה? תודה רבה.

שאלתך מכוונות מאוד, והיא נוגעת באחת היסודות העיקריים המבוארים בתורת החסידות, בכל המטרה והתכלית שירדנו לעולם הזה הגשמי. בסיבה ובמטרה שברא הקב"ה את העולם באופן כזה, של צמצום והעלם שמביא לגילוי, ומקומו של הצמצום בהעמדת העולם.
נושא זה מבואר בריבוי מאמרים בתורת החסידות, ואין כאן המקום לפורטם בשלימות, כי קצרה היריעה, ולהלן אבאר נושא זה בקצרה, ע"פ המבואר באחד המאמרים היסודיים של הרבי מה"מ – מאמר שנאמר באחרון של פסח שנת תשכ"ה, שהתחלתו הוא ביעוד הגאולתי "ונחה עליו רוחה הוי' גו' וגר זאב עם כבש גו'". (מאמר זה נדפס בספר המאמרים מלוקט ב', מוגה).
בנבואה זו, מתאר הנביא את הנהגתו של משיח צדקנו, החל ממעלתו הגדולה, וכן בפעולתו הכבירה בכל העולם כולו. לא רק בסוג המדבר או החי, אלא גם בסוג הדומם. וכמו שנאמר "כי מלאה הארץ דעה את ה'" – היינו שהארץ עצמה תהיה מלאה בידיעה אלוקית.
במאמר מבאר באריכות, שכל הגילויים שיהיו לעתיד לבוא, הם דווקא על ידי הקדמת העבודה של זמן הגלות. שמצד גודל וריבוי ההעלמות וההסתרים שקיימים בזמן הגלות, העבודה היא דווקא בדרך של "נצחון" "להיות חזק בקיום התומ"צ בפועל ממש, מבלי להתחשב עם שום מונע ומעכב. דבכללות הו"ע העבודה דמס"נ שלמעלה מטו"ד, דענין המס"נ הוא שאינו נכנס בשום שקו"ט, כי אם, שאי אפשר כלל להיות באופן אחר".
ולאחרי כל האריכות מביא – דווקא אותו מעמד ומצב של ההעלם והסתר שבגלות, הוא זה שמביא לגילוי של הגאולה.
וכדי לבאר את העניין מדוע אכן כל הגילויים שלעתיד לבוא תלויים במעשינו ועבודתינו כעת, מתחיל לבאר את ענינו של הצמצום הראשון ומטרתו, שעל ידי המבואר שם, יובן המענה על שאלתך.
ומציע שם הרבי שאלה - "הרי הגילוי דאוא"ס הבל"ג ומציאות העולמות הם שני הפכים, שלכן כשהי' אוא"ס ממלא את מקום החלל לא הי' אפשר להיות התהוות העולמות ובכדי שיהי' מקום לעולמות הוצרך להיות סילוק האור, ומכיון שהתהוות דמציאות העולמות היא דוקא מסילוק האור (היפך ענין הגילוי), היאך אפשר שהמציאות דעולמות (ועאכו"כ המציאות דבשר גשמי) תהי' באופן שבמציאותה יהי' בה גילוי אלקות".
כלומר, הרי כל מטרת הצמצום שעשה הקב"ה בעולם הוא בשביל שיהיה מקום לעמידת העולמות, ולולי שהיה צמצום לא היה אפשרות לברוא את העולם, שמזה רואים שהגילוי של אוא"ס ומקום החלל הם הפכים, והיאך אפשרי שלעתיד לבוא המציאות של הבשר הגשמי יהיה בה אלוקות, והרי הם סותרים אחד לשני?
מציאות גשמית ומציאות רוחנית מהווים לכאורה סתירה, וא"כ כיצד אפשר לומר שלעתיד לבוא יהיה גילוי אלוקות בתוך המציאות הגשמית, בעוד שהמציאות הגשמית היא הפוכה מגילוי אלוקי;
וכדי לבאר זה מניח הרבי יסוד חשוב:
"והענין בזה, דמכיון שכוונת הצמצום היא בשביל הגילוי (שהגילוי יהי' גם במציאות העולמות, כנ"ל), הרי שפנימיות הצמצום [ובמילא גם העולמות שנתהוו מהצמצום] אינו סותר לגילוי, ואדרבא, זהו (ענין הגילוי) ענינו הפנימי דהצמצום. אלא שבכדי לגלות הפנימיות דהצמצום, זה נעשה ע"י העבודה דישראל, ובפרט בזמן הגלות..."
ענין זה, שירידה היא צורך עליה, מבאר בפשטות, שכל מטרת הצמצום הוא לא היפך מן הגילוי, היינו העולם הוא לא כלי לקבל את אותו הגילוי, ולכן צריכים להעלים את האור, ורק כך יהיה אפשרות להעמיד את העולם עומד במקומו;
אלא באמת סדר מסודר יש כאן, ומטרה ותכלית לכל שלב. הצמצום הוא לא ירידה בתהליך האלוקי, הוא לא חלק מהעלייה שתבוא לאחריו. וכן הוא בזמן הגלות, שהמטרה וענינו הוא העליה שלאחריו. ובעצם הוא חלק מן העליה.
ומוסיף הרבי "אלא שבענין זה (הירידה דגלות) מיתוסף, שגם בזמן הגלות גופא רואים בפועל איך שההעלם דהגלות מעורר את כח המס"נ.
והענין הוא כמבואר בהמאמר, דבזמן הגלות, ובפרט בדרא דעקבתא דמשיחא, כח המס"נ הוא בגילוי יותר מבזמן הבית".
שאת עניין המס"נ רואים הרבה יותר בדורות האחרונים מאשר שהיו בזמן הבית. ומביא שם משל על זה מכח הרצון שבנפש האדם, שלמרות שהוא כח מקיף, ולכן הוא נמצא בכל האיברים בשווה, מ"מ עיקר הגילוי שלו הוא דווקא בהעקביים –
שלכן רואים שקל יותר לאדם להכניס את העקב שלו במים רותחים מאשר לתת מים רותחים על ראשו –
וכמו כן הוא בציור קומתם של בני ישראל בכלל, שכח המס"נ, הכח הבלתי מוגבל שלמעלה מהתלבשות בכלים, הוא בגילוי יותר אצל אנשים פשוטים, ובמיוחד בדורות האחרונים.
"דהסיבה לזה מה שהעלם הגלות מעורר ומגלה כח המס"נ (אף שהעלם וגילוי הם שני הפכים) הוא מפני ששרש ההעלם דגלות הוא ההעלם דצמצום הראשון, שכוונתו הוא בשביל הגילוי. וע"י העבודה דמס"נ בזמן הגלות, עי"ז מתגלה בפועל ענין הפנימי דההעלם (דהעלם הגלות, ועד לשרשו ההעלם דצמצום הראשון), שענינו הוא בשביל הגילוי."
ולפי כל זה מובן, שבאמת, אין העולם מהווה סתירה לגילוי האלוקי. ומה שהיה נצרך לצמצם את האור כדי להעמיד את העולם, כל זה הוא בחיצונית, אך בפנימיות – הצמצום עצמו מהווה חלק מן הגילוי, ודווקא על ידו אפשר לגלות את אותם גילויי מסירות נפש והתמסרות עצמית שישנם רק בזמן הגלות.
וממילא, גילויים אלו, לא מהווים סתירה לעולם, אלא הם באים בשלב מאוחר יותר, לאחר סדר מסודר של ירידה וצמצום, שמטרתה הפנימית כנ"ל, היא להביא לגילוי העצמי שיהיה בגאולה.
ולכן יהיו את כל אותם גילויים עצמיים בגאולה – שהבשר הגשמי יראה אלוקות, ויוכלו לראות את הקב"ה מתוך המציאות הגשמית.
כדי להבין את הסוגייא בשלימות, מומלץ מאוד לעיין במקורות ולראות את התמונה המלאה.

מקורות

ראה בשולחן ערוך הרב אורח חיים סימן פט סעיף א: תפלת השחר זמנה מתחיל מעלות השחר אלא שלכתחלה מצוה להתחיל עם נץ החמה דהיינו אחר יציאתה ולא קודם לכן משום שנאמר יראוך עם שמש וגו' וראוי ליזהר בזה בימי הסליחות שרגילין להקדים קודם נץ החמה ואינו נכון אבל בדיעבד אם עבר והתפלל משעלה עמוד השחר יצא ואף לכתחלה יכול לעשות כן בשעת הדחק כמו שיתבאר.


ונמשך זמנה עד סוף שליש היום שצריך לגמור התפלה קודם שיעבור שליש היום בין שהיום ארוך בין שהיום קצר כגון אם היום ארוך י"ח שעות מעלות השחר עד צאת הכוכבים שליש היום הוא ו' שעות משעלה עמוד השחר ואם הוא ט' שעות שלישיתו הוא ג' שעות ולכן צריך ליזהר בחורף להשכים להתפלל בענין שיגמרו תפלת י"ח קודם שליש היום אף על פי שכבר קראו קריאת שמע בעונתה קודם התפלה כמו שנתבאר בסי' מ"ו.


ואם טעה או עבר ולא התפלל עד אחר שליש היום עד חצות יצא ידי חובת תפלה אבל לא יצא ידי חובת תפלה בזמנה ומכל מקום אין צריך להתפלל במנחה שתים לפי שגם בתשלומין שבמנחה אין לו שכר תפלה בזמנה:


ובסימן קיא סעיף א: (אף על פי שקריאת שמע וברכותיה מצוה בפני עצמה ותפלה מצוה בפני עצמה) צריך לסמוך ברכת גאולה לתפלה ולא יפסיק ביניהם אפילו באמן אחר גאל ישראל ולא בשום פסוק שנוהגין לומר קודם תפלת י"ח כגון פסוק כי שם ה' אקרא ודומיו חוץ מפסוק אדני שפתי תפתח שהוא חובה מתקנת חכמים ואינו חשוב הפסק שכיון שקבעוהו חכמים בתפלה נעשה מכלל התפלה וכתפלה ארוכה היא וי"א שמותר לענות אמן אחר גאל ישראל וכן נוהגין כמו שנתבאר בסי' ס"ו.


ובסעיף ד: אם עד שלא קרא קריאת שמע וברכותיה מצא צבור שמתפללין לא יתפלל עמהם תחלה ולקרות אח"כ קריאת שמע וברכותיה כמו שעושים בפסוקי דזמרה לפי שסמיכת גאולה לתפלה שחרית גדולה מתפלה עם הצבור (אבל בערבית תפלת הצבור גדולה מסמיכת גאולה לתפלה כמו שיתבאר בסי' רל"ו):


[אך בפשטות אי"ז גדול מתפילה בזמנה, מאחר וזהו סוכ"ס מצוה בפני עצמה וזהו זמנה].


ובסימן קכד סעיף ג: ש"ץ שנכנס לבית הכנסת ומצא צבור שהתפללו בלחש והוא צריך לעבור להם לפני התיבה לאלתר יורד לפני התיבה ומתפלל בקול רם לצבור וא"צ לחזור ולהתפלל בלחש לאחרים מוציא לעצמו לא כ"ש ואין בזה משום המשמיע קולו בתפלתו ה"ז מקטני אמנה כיון שעל ידי הדחק הוא עושה כן.


וכן אם הוא שעת הדחק שאי אפשר להתפלל בלחש תחלה כגון שירא שמא יעבור זמן התפלה ולא יוכל לגמור כל י"ח ברכות של חזרת התפלה תוך זמן התפלה יכול להתפלל מיד בקול רם והצבור מתפללין עמו מלה במלה בלחש עד לאחר האל הקדוש וטוב שיהיה אחד לכל הפחות שיענה אמן אחר ברכת הש"ץ אם יהיה לו שהות להתפלל אח"כ או שהתפלל כבר:


ובסימן קט סעיף ג: וכשהוא מוכרח להתחיל מיד ומתחיל עם הש"ץ כשיגיע עם ש"ץ לנקדישך או לנקדש כפי נוסח מדינות אלו יאמר עמו מלה במלה כל נוסח הקדושה כמו שהוא אומר שאף שאין היחיד אומר קדושה בתפלתו כשהוא אומר עם הש"ץ אינו נקרא יחיד וכן יאמר עמו מלה במלה כל נוסח ברכת האל הקדוש וברכת שומע תפלה כדי שיסיים הברכה עם הש"ץ ביחד ושוב א"צ לענות אמן כמו שהש"ץ א"צ שהצבור עונים אחריו ועניית הצבור היא ג"כ על ברכות של זה וגם יכוין שכשיגיע ש"ץ למודים יגיע גם הוא למודים או להטוב שמך כדי שישחה גם הוא עם הצבור במודים ואם יכול לגמור כל התפלה עד שיגיע ש"ץ לסיום שומע תפלה יכול להתפלל בפני עצמו אחר סיום האל הקדוש.


וכל זה כשמוכרח להתפלל מיד משום סמיכת גאולה לתפלה או מפני שהשעה עוברת אבל אם אינו מוכרח לא יתחיל עם הש"ץ ולומר עמו נוסח הקדושה לפי שלכתחלה צריך לשתוק ולשמוע נוסח הקדושה מפי הש"ץ ולענות אחריו קדוש וברוך וימלוך בלבד כמו שיתבאר בסי' קכ"ה:


[וראה שערי הלכה ומנהג חלק א', עמוד קמז].