מעדניות איסור

כדי להבין כל זאת, נצטרך להקדים מהו הטעם לאיסור של גבינת גויים, מצד מה אסרו אותו חכמים ובאיזה רמה איסור זה קיים.
והענין בזה הוא, שחכמים אסרו גבינות של גויים מחשש שמא העמידו (גיבנו) את הגבינה באמצעות קיבה של בהמה נבילה. מן התורה גבינות הגויים מותרות, כיון שרוב הגבינות שלהם לא הועמדו בקיבת נבילה, והולכים אחר הרוב. אך כיון שמדובר בחשש מצוי אסרו חכמים את כל גבינות הגויים.
גבינה שיש ספק אם היא של גויים אין להתירה על סמך ספק ספיקא:
הש"ך כתב בשם איסור והיתר שאם יש ספק לגבי גבינה מסויימת אם היא של נכרי או של יהודי – הולכים להחמיר והגבינה אסורה. לדבריו: אין לומר בזה ספק ספיקא (ספק של נכרי ספק של יהודי, ואם תאמר של נכרי שמא לא העמיד אותה בקיבה נבילה), שמאחר שחכמים אסרו את כל גבינות הגויים הרי כל גבינה של נכרי היא וודאי איסור, וכבר לא ניתן לומר שמא לא העמיד אותה בקיבת נבלה, ונמצא שיש כאן רק ספק אחד האם היא של נכרי או של יהודי.
גבינה שיש ספק אם היא של גויים אין להתירה על סמך ספק דרבנן לקולא:
עוד מבואר בש"ך שאין להתיר גבינה זו המסופקת מדין ספק דרבנן לקולא, שכן מה שאנו אומרים שחכמים לא גזרו על ספק וממילא יש להקל בספק של דבריהם הוא רק בדבר שעיקר איסורו מדבריהם, והיינו שגזרו עליו משום חשש אחר שמחוץ לגופו, כמו לדוגמא בישולי נכרים שמצד עצמם אין בהם איסור כלל וגזרו עליהם כדי שלא יבואו להתחתן עם הגויים, אבל דבר שחכמים אסרו מפני חשש של איסור תורה בדבר עצמו כמו גבינת גויים שיש בה חשש לאיסור תורה של נבילה (ואף ללא גזירת חכמים היה כאן חשש איסור) – אין אומרים בזה ספק דרבנן לקולא.
הש"ך סיכם מספר חילוקי דינים בענין ספיקות באיסורי דרבנן :
ספק ספיקא באיסור תורה מותר אע"פ שהוא גם ספק דרבנן:
ספק ספיקא באיסור תורה מותר אף על פי שהוא גם ספק דרבנן, שכן האיסור תורה מותר מצד הספק ספיקא, ולהתיר את האיסור דרבנן די בספק אחד. לדוגמא: לגבי ציר של דג טמא ההלכה היא שאם יש בו שמנונית אסור מהתורה, ואם אין בו שמנונית אסור מדרבנן. במקרה שיש ספק לגבי דג כשר האם נמלח עם דג טמא או לא – יש להתיר את הדג הכשר מטעם ספק ספיקא, ספק האם נמלח עם הדג הטמא, ואם תאמר שנמלח איתו שמא לא היתה שם שמנונית. ספק ספיקא זה מועיל לעניין האיסור תורה במקרה שיש שמנונית, ולגבי האיסור דרבנן כשאין שמנונית די בספק אחד (ספק האם נמלח עם הדג הטמא).
הש"ך חילק את איסורי דרבנן לשלש קבוצות מן הקל אל החמור:
איסור דרבנן מחמת חומרא:
א דבר שחכמים אסרו מחמת חומרא יתירה שלא מן הדין, כגון בשר שנתעלם מן העין – אם התערב ברוב היתר הרי הוא בטל אפילו הוא חתיכה הראויה להתכבד (וכל שכן במקרה של ספק, שאומרים בו ספק דרבנן לקולא).
איסור דרבנן מחמת חשש שמחוץ לגופו:
ב דבר שחכמים אסרו מן הדין, אך לא מחמת חשש שבגופו אלא מחמת חשש שמחוץ לגופו, כגון בישולי גויים או מוקצה או ציר של דג טמא או ביצת נבילה – אינו בטל ברוב היתר אם הוא דבר חשוב. אך מצד שני אומרים בו ספק דרבנן לקולא, כגון אם יש ספק לגבי ביצה מסויימת אם היא ביצה של תרנגולת כשירה או ביצה של נבילה הולכים להקל והביצה מותרת.
איסור דרבנן מחמת חשש שבגופו:
ג דבר שחכמים אסרו מחמת חשש לאיסור תורה בגופו, כגון גבינות נכרים – אין אומרים בו ספק דרבנן לקולא, אלא עשאוהו כאיסור תורה (אכן במקרה שגבינה שיש לגביה ספק אם היא של ישראל או של נכרי התערבה ברוב היתר, הרי היא בטלה אפילו היא חתיכה הראויה להתכבד).
ועל פי כל זה מובן, שבגבינה של גויים אין אומרים ספק דרבנן לקולא, כיון שזהו איסור שחכמים אסרו מחמת חשש לאיסור תורה בגופו, ולכן הגבינה שנמצאה אסורה.
ובזכות שמירת הכשרות, נזכה לביאת משיח צדקנו תיכף ומייד ממש..