בדרך כלל, אדם מכיר בעיקר את הצד הגלוי שבחיים – את מה שהוא מרגיש וחווה ואת האופן שבו הוא מגיב במצבים שונים. כדי להכיר את עצמו באמת, על האדם לחשוף ולהכיר את 'הראש הפנימי' שלו, דהיינו: את ההנחות הפנימיות שמניעות אותו, שהן המקור האמיתי של חוויותיו הרגשיות.
הסיבה שאדם נע ומתקדם לכיוון ולעניין מסוים (ולחלופין נסוג ומתרחק מהם), היא ידיעה או הנחה פנימית שלו שקשורה לאותו הדבר. אי אפשר להימשך למשהו שאין לאדם שום ידיעה עליו. אם הוא אינו יודע על הדבר מאומה, מדוע שיימשך אליו (או יירתע ממנו)? אותה ידיעה היא הראש הפנימי שעומד מאחורי יחסו אל הדבר.
כל מעשה או חוויה רגשית של האדם, מקורם בראש הפנימי. כשם שאין אדם בלא ראש, כך גם אין פעולה (רגשית או מעשית) בלא הנחות יסוד וכללים פנימיים שמניעים אותה.
כיוון שהיעד הכללי בכל תהליך של שינוי התנהגות או הנחה הוא לעבור מתודעה של תוהו, המכשילה ושוברת, לתודעה מתוקנת, שיוצרת יציבות, האדם צריך לחשוף את הראש המניע את המקום הגלוי שלו ולבחון אם הוא ראש של תוהו או ראש מתוקן.
למשל: יש אדם שמתפרץ על הסובבים אותו בכל פעם שמשהו לא מוצא חן בעיניו. ניתן לפטור את הדברים באמירה: "הוא אדם עצבני מאוד", אבל האמת היא שלאותו האיש יש כנראה הנחה בסיסית, תפיסה נסתרת, שגורמת לו לפעול בצורה כזאת. לא מדובר במידע או בהסקה הנובעת מן ההיגיון השכלי אלא בהנחות יסוד פנימיות שגורמות לו לפעול בדרך מסוימת. ייתכן שאותו אדם חווה בילדותו התנהגות הורית שמנסה לפתור כל בעיה בכעס ובהתפרצות, וזו יצרה אצלו 'הנחה' שעל ידי כעס מסירים דברים שמפריעים.
זיהוי הראש הפנימי של האדם הוא חלק עיקרי וחשוב ביותר בכל תהליך של שינוי והגשמה. יהיה קשה לשנות הרגלים והתנהגויות מבלי לשנות תחילה את הנחות היסוד המפעילות אותם. הראש שמניע את האדם חקוק בו, ולא תמיד הוא גלוי אפילו לאדם עצמו, ולכן, לפעמים יש צורך במאמץ כדי לחשוף אותו.
כשם שבתהליך החשיבה וההשכלה של האדם קיימים שלושה ממדים של שכל: הברקת הרעיון (חוכמה), פירוטו וניתוחו (בינה) וההזדהות עם המושכל (דעת), כך גם בממד הנפשי, בראש, יש שלושה רבדים פנימיים המפעילים את האדם בפעולותיו ברובד הגלוי שלו.
שלוש התפיסות הפנימיות האלה נקראות: הנחות, תובנות ודעות. הנחות – כנגד החוכמה, תובנות – כנגד הבינה, דעות – כנגד הדעת. הנחות הן אמונות ותפיסות כלליות של האדם; תובנות הן הדרכים שבהן האדם משכנע את עצמו ומסביר לעצמו את ההנחות שלו; ודעות הן ההרגלים הרגשיים והמעשיים שהאדם מזדהה איתם ומאמץ אותם.
בבסיס כל התנהלות של אדם יש הנחה המניעה אותו. ניתן לכנות את ההנחות בשם 'אמונות' האדם משוכנע ('מאמין') באופן פנימי שכך ראויה להיות התנהלותו.
בחסידות מקובל לכנותן 'הנחות'. בעולם מקובל לקרוא להנחות אלו בשם 'אמונות'. ניתן לקבל גם מינוח זה. ואם כי בדרך כלל הגדרה של אמונה בחסידות היא דבר שהוא למעלה מהשכל, וכאן מדובר על תחילת תהליך תודעתי, הרי מבואר שהתגלות האמונה היא דווקא בכוח החוכמה שבנפש. כלומר, הכוח של ההכרה בדבר מעבר לשכל ולהסברה (שהוא כבר הרחבת הבינה) שייך לכוח החוכמה. וכלשון בספר התניא פרק יח: "הנה החכמה היא מקור השכל וההבנה, והיא למעלה מהבינה שהוא הבנת השכל והשגתו, והחכמה היא למעלה מההבנה וההשגה והיא מקור להן, וזהו לשון חכמה כ"ח מ"ה, שהוא מה שאינו מושג ומובן ואינו נתפס בהשגה עדיין, ולכן מתלבש בה אור א"ס ב"ה דלית מחשבה תפיסא ביה כלל. ." ומסיבה זו ניתן לקרוא להנחות הפנימיות שקיימות אצל כל אדם גם בשם אמונות, כנגד כוח החוכמה שבנפש.
לא תמיד האדם פועל על פי ההנחות שלו עצמו, לדוגמה: ייתכן שיש בתודעתו של אדם מסוים הנחה שחשוב לאכול מזון בריא, אבל בפועל הוא אינו מקפיד על כך. ההנחה הזאת אינה משפיעה עליו עד כדי שתגרום לו לעשות מעשה, וזאת משום שהוא לא הפנים אותה, והיא לא נהפכה אצלו להרגל מעשי.
ההנחות הן כללים (אקסיומות) וערכים הנתפסים אצלנו כחשובים ונכונים.
הנחות יכולות להיות מתוקנות והגיוניות ויכולות להיות גם תוהיות, קיצוניות ואפילו לא מציאותיות. מה שמאפיין את ההנחה אצל האדם הוא שאין היא זקוקה להסבר, מבחינתו. האדם משוכנע שההנחה נכונה גם במקרים שהיא מנוגדת לשכל הישר. לדוגמה: לאדם יש הנחה שאם יצעק – יקשיבו לו ויקבלו את דעתו. ההנחה הזאת מתבטאת באופן מעשי בהרגל המשתרש אצלו לצעוק בכל פעם שמותחים עליו ביקורת. ברור שזו התנהגות לא הגיונית, אבל היא מושרשת בו.
לכל אדם יש הנחות בתחומים שונים, שהגיעו אליו ממקורות שונים והשתרשו אצלו. פעמים רבות מקור ההנחות בחוויות ילדות. הילד רואה את הוריו מתנהגים באופן מסוים, ודפוס התנהגותם נקלט אצלו כהנחת יסוד: כך יש להתנהג. למה? ככה. זה מה שהוא ראה, ולכן כך הוא פועל.
להנחה מתלווה בדרך כלל תובנה, שהיא ההסבר והפיתוח של אותה הנחה. ההנחה אומרת שחשוב לפעול באופן מסוים, והתובנה מסבירה מדוע.
התובנה מקבילה לספירת הבינה. כשם שבתהליך השכלי הבינה מפתחת את נקודת הרעיון השכלי למבנה שלם ורחב, כך התובנה היא ההרחבה והפיתוח, ההסבר וההצדקה של ההנחה. לדוגמה: ההנחה גורסת ש"חשוב מאוד ללמוד", והתובנה המתלווה אליה יכולה להיות: "הלימוד מפתח את האדם" או "הלימוד יגרום לך להיות שלם יותר בעיני עצמך" וכדומה.
לעיתים, ההנחות אינן מתפתחות לתובנות אלא 'מדלגות' היישר להרגל מעשי, בלא הפיתוח הלוגי המסביר מדוע נכון להתנהל באופן המסוים דווקא.
ההנחות והתובנות שאדם נוהג על פיהן פעמים רבות, מופנמות בו והופכות להיות 'דעות' – דפוס התנהגותי או רגשי שמתקבע באדם.
כשם שבתהליך השכלי, כדי להתלהב מרעיון כלשהו האדם צריך להזדהות איתו ולהתחבר אליו, כך גם בתודעה הפנימית של האדם, כאשר ההנחות והתובנות מופנמות בתוכו, הן נהפכות לדעות, והן מוטבעות בו ומנהלות את חייו.
