בימים שלפני ר"ה, נוהגים ישראל באמירת סליחות. ישנם קהילות שנוהגים לומר את הסליחות במשך כל ימי החודש, ואילו ישנם קהילות אחרות, וכן הוא מנהג חב"ד – לומר את הסליחות בימים הסמוכים לר"ה – בשבוע שחל בו. ואם חל ר"ה מוקדם בשבוע, מקדימים את אמירת הסליחות לשבוע קודם לכן, כך שיוצא שאומרים שמונה ימים סליחות.

בסליחות של ערב ראש השנה, ישנו דבר מיוחד – שמרבים באמירת הסליחות, ולצורך זה משכימים לקום לבית הכנסת.

חודש אלול בכלל, והימים שלפני ר"ה, הם ימים מיוחדים בהם צריכים להוסיף בנתינת הצדקה. ובנתינה זו, הנה בערב ר"ה, צריכים לתת בריבוי גדול יותר. כך שאוספים כמה שיותר זכויות, בערב יום הדין.

מנהג נוסף הנהוג בקהילות ישראל, הוא שבערב ראש השנה עושים מעמד 'התרת נדרים'. מטרת התרה זו, הוא להתיר כל הנדרים שלא זכור לנו עליהם בשנה שעברה, ומבטלים מראש את כל אותם הנדרים שננדור (חוץ מנדרי תענית בשעת מנחה) בשנה הבאה.

מעמד זה צריכים לעשות בפני שלושה מישראל, וישנה עדיפות לעשרה. נוסח ההתרה מודפס במחזורים, ובסידורים.

מנהג נוסף שנוהגים בו בערב ר"ה, הוא שמשתטחים על קברי צדיקים, לבקש ולהתחנן אליהם, שיעוררו עלינו רחמים לפני כסא הכבוד, ובכך נכתב ונחתם לחיים טובים ארוכים ולשלום.

מנהג נוסף, הנהוג במיוחד בערב ר"ה, הוא לכתוב פ"נ אל הרבי. מנהג זה מקובל בחצרות החסידים מדורי דורות, ואף נכנס באופן רשמי לספר המנהגים חב"ד – ששם נכתב - בערב ראש השנה מוסר כל אחד פ"נ בעבורו ועבור בני-ביתו – ליד כ"ק האדמו"ר המברך את כל אחד ואחד בכתיבה וחתימה טובה (אלו שהם בריחוק מקום – משתדלים לשלוח הפ"נ באופן שיתקבל לכ"ק האדמו"ר קודם ראש השנה).

גם כיום, שהחושך יכסה ארץ, ואין אנו רואים את הרבי בעיני בשר, נוהגים כל ישראל להתקשר אל הרבי, בכל נפשם, ולבקש ממנו שיעתיר עלינו לשנה טובה ומתוקה.

עיקרון זה, עומד על בסיס מה שאמר משה רבינו "אנוכי עומד בין ה' וביניכם" – וכפי שמוסבר בספרים, שמשה רבינו הוא זה שמקשר ומחבר את עם ישראל עם הקב"ה.

ובעת כתיבת הפ"נ, מתמסרים בכל כוחות הנפש אל הצדיק – ומבקשים ממנו שיעורר עלינו רחמים לשנה טובה ומתוקה.

לכתיבת הפ"נ צריכים לגשת בצורה רצינית ומכובדת. ראוי לטבול במקווה לפני הכתיבה, לחגור גארטל (לנשואים), לומר פרקי תהילים, לקבל החלטות טובות שיהוו כלי אל הברכה, ולכתוב בראשית הדף (ללא הקדמות או ב"ה, ואפי' ללא תאריך) – "פ"נ", ואת הבקשה לעורר רחמים רבים על נפש רוח נשמה חי' יחידה של פלוני בן פלונית, או פלונית בת פלונית.

השנה שבאים אנו אליה, מתייחדת בכך שהיא שנת השמיטה.

אחד מהדינים של השמיטה, היא המצווה של התורה להשמיט את הכספים – היינו שכל החובות שחייבים לו לאדם, יישמטו ויתבטלו בשנת השביעית. שלווה שלווה מהחבר שלו עד סוף שנת השביעית, ועברה עליו סוף השנה השביעית, מחוייב המלווה להשמיט את חובו, ולא לגבות אותו.

הרבי הורה, שיש לעשות פרוזבול גם בסוף שנת השמיטה וגם בתחילתה.

הסיבה לפני שנת השמיטה, הוא כמו שכתב אדמו"ר הזקן בשולחנו – "וזמן הפרוזבול הוא לכתחילה בסוף השישית לפני ראש השנה של שביעית... מיד שקרא שמיטה לה' לא יגוש".

ולמרות שכתוב שם בהמשך – שעכשיו לא נהגו בפרוזבול במדינות אלו, הנה ממה שכתוב בהמשך שם – שזמן הפרוזבול לכתחילה בסוף השישית, משמע שזה לא רק עניין של ירא שמיים, אלא יש לנהוג כן לכתחילה.

וכדי שלא ישכח לעשות את הפרוזבול, נוהגים לעשות אותו מיד אחרי התרת נדרים –

כי אחד מהתנאים של הפרוזבול הוא שצריכים לעשות  אותו בפני שלושה אנשים, ובעת התרת הנדרים, נמצאים כבר ליד האדם שלושה אנשים (ויותר) בלאו הכי, ולכן כדאי לנצל את הזדמנות זו לעשיית הפרוזבול. נוסח הפרוזבול הוא - "הריני מוסר לכם כל חובות שיש לי שאגבה אותם כל זמן שארצה".

ויהי רצון, שננצל את הזמן של ערב ר"ה, לעשות תשובה אמיתית, לסיים את החשבון נפש שצריכים לערוך בחודש אלול, לראות מה פעלנו במשך השנה האחרונה. מה היה טוב יותר, ומה דרוש תיקון. והעיקר – הוא לקבל החלטות טובות, זהירות נוספת בקיום התורה והמצוות, שיהוו את הפתיחה הטובה ביותר לשנה הקרוב.

ושנזכה, שבעזרת השם, עוד קודם ראש השנה נראה את משיח צדקנו, גואל את עם ישראל כולו – תיכף ומייד ממש.