דבר ידוע, הוא עד כמה מושלל ביותר העניין של מחשבות זרות.

ושמסתכלים על המושג "מחשבה זרה" רואים, שאין הכוונה שאכן באמת המחשבה עצמה היא לא רצויה, כי אם היא זרה בנוגע למה שעוסקים בו עכשיו, שכרגע אין זה מקומה.

זאת אומרת, שיכול להיות שמצד העניין המחשבה עצמה היא מחשבה טובה ונעלית, אבל בגלל שהיא כרגע נמצאת לא במקום שלה, לא רק שהיא לא מתקנת ועוזרת, אלא שהיא יכולה גם לקלקל.

וכדי להבין את הדברים לאשורם, נביא קצת משיחה מיוחדת שאמר הרבי בשנת תשי"ג, בנוגע לעניין המחשבות הזרות.

ביומן של התוועדות – י"ב תמוז תשי"ג – מסופר כך - "כ"ק אדמו"ר שליט"א צוה לנגן ניגון קודם דא"ח, ולפני אמירת המאמר פתח בהקדמה, שאמירת המאמר בהתחלת ההתוועדות היא כדי שהמחשבה אודות אמירת המאמר לא תבלבל את ההתוועדות, שכן, המחשבה אודות המאמר באמצע התוועדות היא בבחי' "מחשבה זרה".

ולאחרי פתיחה זו, הסביר הרבי והאריך בנושא המחשבות הזרות.

כהקדמה לדברים, הנה דבר ידוע, שעיקר העניין של בלבול המחשבות זרות זה בנוגע לתפילה דווקא, שהיא צריכה להיות באופן של "דע לפני מי אתה עומד".

משא"כ בנוגע לגמילות-חסדים, למשל, הרי מלבד החיוב הכללי על כאו"א מישראל שלא להסיח דעת ח"ו מהקב"ה (שהוא בכלל השש מצוות שחיובן בכל מקום ובכל זמן ללא הפסק), לא ניתוסף חיוב מיוחד של "דע לפני מי אתה עומד" מצד הענין דגמילות חסדים כשלעצמו,

ואדרבה: בשעה שגומל חסד עם העני, אזי מחשבתו היא אודות גודל הרחמנות עליו, וכיו"ב בשאר עניני ההתבוננות שמביאות את האדם לידי נתינת צדקה – מחשבות שברובם קשורים עם מציאות העולם, נברא בעל גבול, שלכן יש בו חסרון (כבנדו"ד, החסרון של העני שזקוק לגמ"ח) – היפך מציאותו של הבורא שהוא תכלית השלימות, ונמצא, שלפי שעה אינו חושב אודות אחדות הבורא.

כל זה הוא בנוגע לעניין של גמילות חסדים, שבשעת עסקו בגמילות החסד, המחשבות שלו עסוקות בעיקר בענינים שקשורים עם מציאות העולם, ענינים של גבול.

ואפילו בנוגע לתורה שלימודה צריך להיות קשור עם נותן התורה, ומתוך ידיעה שהיא חכמתו ורצונו של הקב"ה – הרי אפילו בתניא מבואר ש"עיקר ההכנה לשמה לעכב הוא בתחלת הלימוד", או "בכל שעה ושעה עכ"פ" מצד שינויי הצירופים כו', אבל בעת הלימוד עצמו, שצריך להיות באופן שיבין וישיג בחכמתו ובינתו את השכל והטעמים כו' שבסוגיא זו, בהכרח להעמיק את דעתו בהשכל שבענין זה, ובדרך ממילא אינו חושב – לפי שעה – אודות אחדות הבורא.

כי בעת שהוא עוסק בלימוד, עיקר העיסוק שלו צריך להיות בקשר לעומק הסוגיא, הוא צריך להבין מה עומד מאחרי הסברות, למה הוא סבר כך והוא סבר כך.

ורק בנוגע לתפלה – הנה בכל ענין וענין שמתפלל ומבקש אודותיו צריכה להיות הכוונה "לפני מי אתה עומד" בכל רגע ורגע, וזה צריך להיות לא רק בתחלת הענין, כמו שהוא בנוגע ללימוד.

ואע"פ שכל בקשה בתפלה היא למלאות את החסרון, שקשור עם מציאותו של הנברא (כנ"ל בנוגע לגמ"ח) – הרי באותו רגע ממש צריך להיות קשור עם הבורא שבכחו למלאות את החסרון בשרשו.

וכיון שהתפלה היא באופן שבכל רגע קשורה מחשבתו עם הבורא, "דע לפני מי אתה עומד" – לכן נוגע בה ביחוד שלילת הבלבול דמחשבות זרות, היינו, שגם מחשבה קדושה ונעלית, אם אינה אודות הבורא עצמו, הרי היא "מחשבה זרה" שמבלבלת לענין התפלה.

אבל, אחרי שמאריך הרבי בביאור הנחה זו, מביא הרבי, שבדיוק נוסף ועמוק, מושלל העניין של מחשבות זרות בכל עניני עבודת ה':

כי  ישנו דין עיקרי בתורה, ש"בכל דרכיך דעהו", שזה אומר, שצריכים לעבוד את ה', לא רק בשעה שהוא עוסק בעניני המצוות, אלא גם שהוא אוכל ושותה, וכן בשאר הדברים, כי הכל צריך להיות עניין של עבודת הבורא.

כלומר, עבודתו של יהודי צריכה להיות באופן שבכל ענין ובכל פעולה – אפילו כשנראה שזהו דבר הרשות לגמרי – יורגש אצלו שלאמיתתו של דבר מקריב הוא קרבן לו ית', היינו, שמקרב דבר זה להקב"ה, ועל ידי זה נעשה נחת רוח אצל הקב"ה.

וכמו שבקרבן, צריכים שתהיה מחשבה לשמה, ומחשבה שלא לשמה היא פוסלת גם בדיעבד, וזה אפילו אם הוא מתכוון להקריב קרבן טוב יותר ממה שהוא מקריב עכשיו.. וכל זה מאחר שזה מחשבה זרה – מחשבה שאיה שייכת לענין זה.

ואחרי זה מסכם הרבי: "ומזה מובן ששלילת מחשבה זרה נוגע לא רק בענין התפלה, שהו"ע עבודת הקרבנות ברוחניות (ועאכו"כ שנוגע בקרבנות כפשוטם כנ"ל), אלא גם בכל ענין שבו עובד יהודי את ה' (בדוגמת עבודת הקרבנות) – שבשעת מעשה צריך להיות מונח לגמרי ("ליגן אינגאַנצן") בענין זה בלבד, ולא לחשוב על ענין אחר, שכן, עם היותו (לא דבר האסור, אלא) דבר המותר, ויתירה מזה, דבר המחוייב, מ"מ, כיון שאינו שייך להענין שעוסק בו עתה, הרי זה "מחשבה זרה" שמקלקלת את שלימות העבודה בהענין שעוסק בו עתה".

ולהיפטר מהמחשבות זרות ישנם כמה עצות, במכתב מסויים כתב הרבי ליהודי שיש לו מחשבות זרות, שיבדוק את התפילין, ובהזדמנות אחרת הורה הרבי לשנן את פרק מ"א.