כפיית ברכה ע"י אברהם אבינו

שאלה טובה שאלת. בכדי לענות על השאלה הנה ראשית נביא בשלימות את לשון הפסוק והגמרא המדברת אודות סיפור זה."וַיִּטַּע אֶשֶׁל בִּבְאֵר שָׁבַע וַיִּקְרָא שָׁם בְּשֵׁם ה' אֵ-ל עוֹלָם" _{(בראשית כא, לג).} על פסוק זה מובא בגמרא: "ויקרא שם בשם ה' א-ל עולם. אמר ריש לקיש: אל תיקרי ויקרא אלא ויקריא, מלמד שהקריא אברהם אבינו לשמו של הקב"ה בפה כל עובר ושב. כיצד? לאחר שאכלו ושתו עמדו לברכו, אמר להם וכי משלי אכלתם? משל א-להי עולם אכלתם! הודו ושבחו וברכו למי שאמר והיה העולם" _{(תלמוד בבלי מסכת סוטה דף י' סוף עמוד א ואילך).}

ובמדרש בראשית רבה פרק מט, ד מובא על סיפור זה שלאחר שהאורחים היו אוכלים ושותים אברהם היה אומר להם לברך ולהודות לה' ומי שלא רצה לברך אברהם היה אומר לו לשלם עבור האוכל שהוא נתן לו והוא היה נותן מחיר מופקע מכיוון שהוא היה אומר להם שאין להשיג אוכל כזה באמצע המדבר.

בתוספות שאנץ (מובא לצד דף הגמרא בהוצאות מסוימות) על הגמרא במסכת סוטה מובא שזה שהאורחים נענו לדרישת אברהם לברך היה זה שלא ברצונם, אלא רק בכדי שלא יצטרכו להיפרע מהחוב. והתמיהה עולה מאיליה כמבואר בשאלה – שמילא במקרה כזה שהאורחים נענו לברך הרי יש כאן ענין של פעולה של אברהם על האורחים שהם יברכו מתוך אמונה וכו'. אך אותם אלו שבירכו רק מצד ההכרח הרי איזה תועלת יש באמירתם? מה אברהם הרוויח מזה שהם נכנעו ובירכו שלא מרצונם? איך אפשר לומר על זה שיש כאן פירסום שמו של הקדוש ברוך הוא בעולם?

בפירוש 'יפה תואר' (המקוצר) מבאר על כך שאברהם עשה את ההשתדלות שלו כדי לגרום לאנשים להאמין אך אם הם רימו אותו ולא אמרו בלב שלם שהם מברכים לה' אז העוון תלוי בהם ולא באברהם, אך אברהם מצידו עשה את שלו.

על כך ניתן להקשות שאם הם רימוהו מה הוא הרוויח בכך ולשם מה עשה זאת בכלל? וגם קשה לומר על אברהם שיעשה משהו רק כדי לצאת ידי חובה? ועוד קשה לומר שהאורחים רימו אותו. קשה לומר כך מכיוון שכתוב במדרש רבה פרק מג' שעל ידי פעולות אלו של אברהם אז הקדוש ברוך הוא אמר לאברהם "מעלה אני עליך כאילו אתה שותף בברייתו של עולם". שמזה מובן שכן נפעל אצל האורחים הכרה בבורא העולם.

פירוש של ה'תורת הקנאות' מסביר שאברהם היה מוכן אפילו שהאורחים יברכו שלא באמת כיוון שקיווה ש"מתוך שלא לשמה יבוא לשמה", כך שבסופו של דבר הודאה זו שלהם תגרום להם סוף סוף להשתכנע בקיומו של הבורא.

פירוש נוסף מ'המנחה חריבה' הוא שאברהם קיווה לתוצאות טובות אצל האורחים שלו שמצד זה שכשהם יראו איך הוא מוכן למסור את כספו בלא שום היסוס ולוותר על ממון רב אם הם יברכו אזי זה יפעל עליהם להתקרב לדרך ה' ולהתגייר.

בליקוטי שיחות חלק טו בשיחה ג לפרשת וירא מבואר שישנם כמה אופנים איך לגלות את הרצון הפנימי של האדם על מנת שיתגלה הקשר שלו לה'. ישנם כאלו שמצד הנפש האלוקית ויוקר הנשמה שלהם הרי מה שנדרש זה רק להוציא ולגלות את הפנימיות שלהם וכבר יורגש המשיכה שלהם לה'. דיבור חיובי איתם על המעלה שבתורה ושל המצוות יגרום להם להמשך אל הקדושה.

אנשים בדרגה פחותה יותר המוגדרים כ'בריות' בעלמא הרי אצלם יש לנהוג כמו עם המרגלים שבפרשת שלח, שלאחר שאמרו "כי חזק הוא ממנו, אל תקרי ממנו אלא כו'.. ויבכו העם.. ויאמרו.. נתנה ראש ונשובה מצרימה" _{(סוטה  לה, א)­} אזי על ידי זה שמשה הכה אותם בדברים קשים העם התאבל ועד כדי כך שרצה להוכיח את עצמו והם רצו להיכנס לארץ ישראל מיד.

זאת אומרת שמצד הגסות והחומריות אור הנשמה לא יכול להאיר כשמנסים להאיר אותו רק בדיבורים חיוביים אלא חייבים לעשות פעולה כלשהי של 'נזיפה' בכדי שהפנימיות תתגלה ותרצה להתקרב אל ה'. אך יש סוג של אדם נוסף שהוא יותר נמוך מהאדם הנקרא 'בריה'. כזה אדם שהחומריות שלו ממש גסה והנשמה נמצאת בתכלית ההעלם ששום דבר רוחני לא מדבר אליה. במצב כזה יש לעשות לא רק נזיפה לנשמה אלא עוד יותר – צעקה ושבירה. שבירה זו גורמת שבירה בכל מהות האדם ובזה האדם נעשה כלי לקדושה._­

מצויין שם בשיחה שבן נח (אנשי דורו של אברהם היו מבני נח) ובפרט לאחר המבול, יש לו את היכולת להכיר שיש בעל בית לבירה זו שהרי בן נח מחויב באמונה בה'. ולכן אברהם אבינו באופן כללי עסק בהסברת ענייני אלוקות עם ריבוי הסברים לאנשים בדורו. כאשר הוא ראה אצל חלק מהאנשים שהם לא קולטים את ההסברים שלו וזה מפאת החומריות הגסה שלהם (יותר חומרי מסתם בן נח), הרי כדי להסיר ולשבור את תוספת החומריות הזו אברהם שם אותם במצב של לחץ ושבירה, הוא הכריח אותם לברך. וכתוצאה מכך הפנימיות שלהם התגלתה והם אמרו "ברוך א-ל עולם שאכלנו משלו". ולכן יש כאן באמת קריאת שמו של הקדוש ברוך הוא בפי העוברים והשבים למרות המעטפת החיצונית שנדמית ככפייה ולחץ על מנת לברך.