כלי ראשון ושני

שלום וברכה, ננסה לסכם את הדברים כפי יכולתנו, ונאריך קצת יתר בסוגיא של כלי ראשון.
כלי ראשון הוא הכלי שבו המאכל או המשקה מתבשל, כגון סיר, ונקרא כלי ראשון מפני שהוא בא במגע ישיר עם מקור החום. כלי ראשון יש בכוחו לבשל אפילו לאחר שהורידו אותו מן האש, כל זמן שהוא רותח בדרגת חום ש"היד סולדת בו".
כלי שני הוא כלי שהעבירו לתוכו את המאכל או המשקה לאחר שהתבשל בכלי הראשון, כגון קערה או ספל ששפכו לתוכם מן הסיר שהיה על האש או ממיחם חשמלי (שהמיחם הוא כלי ראשון והספל כלי שני). באופן כללי כלי שני אין בכוחו לבשל אפילו אם תכולתו רותחת בדרגת חום של יד סולדת.
עירוי מכלי ראשון הוא קילוח ישיר ללא הפסקה מתוך כלי ראשון על גבי מאכל או משקה. הראשונים נחלקו האם עירוי מכלי ראשון דינו ככלי ראשון או ככלי שני, ולהלכה דינו ככלי ראשון, אך בכוחו לבשל רק כדי קליפה מתוך המאכל שעירו עליו (ולא את כל המאכל).
בדרגות החום יש את הדרגה של יד סולדת בו, דרגת חום שהיד הנוגעת בה נרתעת לאחור, וכריסו של תינוק נכוית ממנה. באופן כללי רק דרגת חום כזו בכוחה לבשל, ובפחות מכך לא שייך בישול. ישנן מספר שיטות כיצד להעריך שיעור "יד סולדת" במעלות צלזיוס, וקשה להגדיר בזה מספרים מדוייקים. למעשה נוהגים שפחות מ-40 מעלות צלזיוס בוודאי אינו יד סולדת, ויותר מ-70 מעלות צלזיוס בוודאי נחשב יד סולדת, ואילו התחום שבין 40 ל-70 הוא בגדר ספק וחוששים להחמיר .
נתינה לתוך כלי ראשון:
כלי שני אינו מבשל כיון שמתקרר מהר:
בגמרא במסכת שבת מובא לגבי בישול בשבת, שכלי שני אינו מבשל. ומבואר בתוספות שם שההבדל בין כלי ראשון לכלי שני הוא בכך שכלי ראשון (הכלי שבו בישלו את המאכל) דפנותיו חמים מכח עמידתו על האש, ומחזיק חומו זמן מרובה, ולכן כל זמן שהיד סולדת בו הרי הוא מבשל אפילו אם כבר הוסר מהאש, אבל כלי שני אינו מבשל אפילו אם יד סולדת בו כיון שמתקרר בזמן קצר.
לשו"ע כלי ראשון מבשל רק אם היד סולדת בו:
שו"ע : "חום של כלי ראשון שהיד סולדת בו – מבשל ואוסר כולו" (כגון אם נפלה חתיכת היתר לתוך סיר שיש בו מרק של איסור והיד סולדת בו – חתיכת וההיתר נאסרת כולה, אפילו אם הורידו את הסיר מהאש לפני שנפלה לתוכו החתיכה, שיש להחשיב זאת כמו איסור והיתר שהתבשלו יחד, שכן נתינה בתוך כלי ראשון רותח בשיעור יד סולדת הרי היא כבישול ממש. והוא הדין לגבי בשר בחלב, שאם נפלה חתיכת בשר לתוך סיר של חלב רותח בשיעור יד סולדת, ואין בחלב 60 כנגד הבשר – הבשר והחלב נאסרים לגמרי כאילו התבשלו יחד על גבי האש, וזאת אפילו אם הסיר כבר אינו על האש בשעת נפילת הבשר לתוכו).
למהרש"ל כלי ראשון על האש מבשל אפילו אין היד סולדת בו, ולש"ך אוסר כדי קליפה:
מהרש"ל החמיר בכלי ראשון שנמצא עדיין על האש שמבשל אפילו אם אין היד סולדת בו (בניגוד לעולה מהשו"ע שכלי ראשון מבשל רק אם היד סולדת בו, בין אם הוא על האש ובין אם הורידוהו מהאש).
אבל הש"ך דחה דברי מהרש"ל, וכתב שמן הדין חום פחות מיד סולדת אינו מבשל כלל אפילו בכלי ראשון שעל האש, אלא שלמעשה יש להחמיר כשיטה הסוברת שבאופן זה (כלי ראשון שעל האש שאין היד סולדת בו) אוסר כדי קליפה.
נחלקו אחרונים אם היתר שנפל לכלי ראשון נאסר מיד:
בפת"ש כתב בשם חמודי דניאל לגבי איסור שנפל לתוך היתר חם בכלי ראשון, שאינו נאסר אם סילק מיד את האיסור (אמנם בבדי השולחן הביא שיש חולקים על חמודי דניאל ואוסרים, כיון שלהבנתם הבליעה היא מיידית).
כלי שני:
הובא לעיל מהגמרא בשבת שכלי שני אינו מבשל, והיינו אפילו אם היד סולדת בו (תוספות שם).
לרשב"א כלי שני מפליט או מבליע:
הרשב"א כתב שאף על פי שחום של כלי שני אינו מבשל מכל מקום יש בכוחו להפליט (להוציא טעם מהמאכל) או להבליע (להכניס טעם למאכל), שכן כל חום שנוצר על ידי האש בכוחו להפליט, ואפילו אם אין היד סולדת בו, כפי שמצינו בגמרא לגבי השוחט בסכין של גויים, שלדעת רב צריך לקלף את המקום שנגע עם הסכין, משום שבית השחיטה של הבהמה נחשב כרותח (אף על פי שאינו יד סולדת).
לרשב"א כלי שני אוסר כדי קליפה, ודחה את הסוברים שדי בהדחה:
הרשב"א הביא שיש הסוברים שכיון שכלי שני אינו מבשל הוא גם אינו מפליט ומבליע כלל, ולשיטתם אם נפל היתר לתוך איסור שבכלי שני מספיק להדיח את ההיתר והוא מותר באכילה. אולם לדעת הרשב"א עצמו כלי שני אוסר כדי קליפה, והיינו שאם נפל היתר לתוך איסור שבכלי שני – צריך להסיר מההיתר כדי קליפה והשאר מותר באכילה.
לטור כלי שני שהיד סולדת בו אוסר את כל המאכל:
לדעת הטור כלי שני שהיד סולדת בו אוסר את כל המאכל ולא רק כדי קליפה (שאף על פי שכלי שני אינו מבשל, מכל מקום יש בכוחו להפליט טעם ולהבליעו בכל המאכל מבליע ומפליט בכולו).
להרבה ראשונים די בהדחה:
הש"ך ציין להרבה ראשונים שעולה מהם שכלי שני אינו מבליע ומפליט כלל (ודי בהדחה בלבד).
שאלה 26
מה הדין הנכון לגבי חתיכת בשר שנפלה לתוך כלי שני עם חלב רותח, האם יש אפשרות להתיר את החתיכה הבשרית ולהתיר את החלב?
פסק שו"ע: "חום של כלי שני אינו מבשל. ויש אומרים שגם כן אינו מפליט ואינו מבליע, ויש אומרים דמכל מקום הוא מפליט ומבליע ואוסר כדי קליפה".
השו"ע הכריע שלכתחילה ראוי להזהר בכלי שני כדי לחוש לשיטה המחמירה שאוסר כדי קליפה, אבל בדיעבד אם נפל היתר לתוך איסור שבכלי שני – לא נאסר כלל, ודי בהדחה בלבד (ללא הסרת קליפה). וכן הסכים הרמ"א .
לש"ך בדבר רך יש להחמיר לקלוף אם אין הפסד כל כך:
אכן הש"ך ציין לרמ"א באורח חיים בהלכות חמץ דמשמע שסובר שכלי חרס שהשתמש בו חמץ בכלי שני אסור. לדברי הש"ך: אפשר שהרמ"א שם החמיר משום שמדובר באיסור חמץ, אך מכל מקום גם אצלנו (באיסור והיתר) יש להחמיר ולאסור כדי קליפה בכלי חרס שהוא רך בטבעו במקרה שאין הפסד כל כך, וכן בדבר מאכל שהוא רך בטבעו יש לקלוף במקום שאין הפסד כל כך.
למהרש"ל כלי שני מפליט או מבליע ואוסר הכל, אך אינו מפליט ומבליע בבת אחת:
לדעת מהרש"ל כלי שני מפליט או מבליע, אך אינו מפליט ומבליע כאחד. כלומר אין בכוחו של הכלי שני להוציא טעם שבאיסור ולהבליעו בהיתר, אלא רק לעשות פעולה אחת. משום כך במקרה שנפלה חתיכת איסור צוננת לתוך נוזל של היתר שבכלי שני ורותח (שהיד סולדת בו) – הרי הנוזל של ההיתר מפליט מהחתיכה טעם של איסור ונאסר כולו, וכן על דרך זה במקרה שנפלה חתיכת היתר צוננת לתוך נוזל של איסור שבכלי שני ורותח – הרי הנוזל של האיסור מבליע בחתיכת ההיתר טעם של איסור ואוסר את כולה. אבל אם חתיכת היתר צוננת וחתיכת איסור צוננת נפלו יחד לתוך נוזל של היתר שבכלי שני ורותח – חתיכת ההיתר לא נאסרת, כיון שאין בכוחו של הנוזל שבכלי שני להפליט טעם מחתיכת האיסור ולהבליעו בחתיכת ההיתר.
הט"ז החמיר לכתחילה כמהרש"ל:
הש"ך דחה את שיטת מהרש"ל. ואילו הט"ז כתב שלכתחילה יש להחמיר כמהרש"ל, ורק במקרה של הפסד גדול יש לסמוך על השו"ע והרמ"א להקל בדיעבד בכלי שני שאינו מפליט ומבליע כלל אפילו היד סולדת בו.
עירוי מכלי ראשון:
כלי חרס שעירה לתוכו רותח נאסר:
בגמרא במסכת זבחים דרשו מהפסוק "וּכְלִי חֶרֶשׂ אֲשֶׁר תְּבֻשַּׁל בּוֹ יִשָּׁבֵר", שצריך לשוברו לא רק כאשר בישל בתוכו אלא גם כאשר עירה לתוכו רותח (רש"י ביאר שדרשו זאת מכך שלא כתוב אם בכלי חרס תבושל ישבר, אלא כתוב "בו ישבר", והיינו שאם נבלע בו בכל דרך – צריך לשבור).
לרבינו תם עירוי מכלי ראשון מבשל ככלי ראשון, אך רק כדי קליפה:
רבינו תם למד מגמרא זו שעירוי מכלי ראשון מבשל כמו כלי ראשון עצמו, שהרי לשון התורה הוא "אֲשֶׁר תְּבֻשַּׁל בּוֹ" (בישול), וחז"ל כללו בזה גם עירוי לתוכו, ומשמע שעירוי כבישול. אמנם עירוי מבשל רק כדי קליפה כדמשמע בגמרא שם.
לרשב"ם עירוי מכלי ראשון ככלי שני:
אמנם לדעת רשב"ם עירוי מכלי ראשון אינו מבשל אלא דינו כמו כלי שני, כדמשמע מדין "תתאה גבר", והיינו שהתחתון גובר על העליון ומצננו לפני שהעליון (העירוי) מספיק לבשל את התחתון.
הלכה כרבינו תם:
השו"ע בסימן סח פסק שעירוי מבשל כדי קליפה, והרמ"א הוסיף שזהו בתנאי שיש קילוח ישיר ללא הפסק (שהזרם נוגע ומחובר מהכלי העליון לכלי התחתון). וכן פסקו הש"ך והפמ"ג (ודלא כמהרש"ל הסובר שעירוי מבליע בכולו). עוד כתב הש"ך שעירוי שאין בו קילוח ישיר אלא יש הפסק בקילוח – אינו מבשל כלל אלא רק מבליע כדי קליפה.
לשו"ע ורמ"א חתיכת הבשר מותרת לאחר הדחה, ואף החלב מותר אם הוציאו את כל החתיכה ולא נשאר ממנה כלום בתוך החלב, כיון שהחלב היה מונח בספל, ובדיעבד יש להקל שכלי שני אינו מבשל ואינו אוסר כלל. וכן דעת הש"ך, אלא שהש"ך מחמיר במאכל רך להסיר ממנו כדי קליפה במקום שאין הפסד כל כך.
אמנם לדעת מהרש"ל החלב אסור כיון שהפליט מהחתיכה טעם של בשר ונאסר, וכן חתיכה הבשר אסורה, כיון שבלעה טעם של חלב (שאף על פי שכלי שני אינו מבשל, מכל מקום מפליט או מבליע). והט"ז כתב שלכתחילה אם אין הפסד גדול יש להחמיר כמהרש"ל.