הזוהר כותב כי התואר "צדיק" שייך באופן מיוחד ליוסף, והוא נקרא "צדיקו של עולם". מוסבר כי עיקר מעלתו של יוסף כצדיק, שלמרות שהיה מונח עמוק בתוך ניהול הממלכה של מצרים והיה שקוע בטרדות העולם, לא עזב את דביקותו מה'. בשונה מהאבות והשבטים האחרים שהיו רועי צאן, ועבודת ה' שלהם היתה באופן התנתקות מהעולם הזה, הרי אצל יוסף התבטא היכולת לבטא את המשכת הקדושה, גם בהיותו במצרים, בבית האסורים, בבית פוטיפר, ואחר כך כמשנה למלך. על פי הקבלה יוסף הוא ספירת ה"יסוד" שעניינה השפעה. ו"יסוד" קשור למעלת הצדיק כנאמר "צדיק יסוד עולם".