ראשית כל, יש לשים לב, שלאחרי כל הביאורים וההסברים שישנם היום בתורת החסידות, הרי בכמה וכמה פעמים מוסבר באריכות שישנה מעלה מאוד גדולה באותה הידיעה הפשוטה והתמימה של אותו הילד, וכפי שמובא בשורש מצוות התפילה להצמח צדק, מאמרו של אותו החכם "אני מתפלל לדעת זה התינוק".

היינו שישנה את אותה הידיעה הפשוטה בה' אחד, שהיא באמת קיימת אצל כל אחד ואחד מישראל באשר הוא, ולבסוף לשם כולנו חותרים.

וכמו שמוסבר באריכות בשיחות הדבר מלכות של שנת תשנ"ב כמה וכמה פעמים, שישנה מעלה בהתעוררות העצמית של עצם הנשמה, שבה כל אחד ואחד מאמין בה' אחד מצד העצם בלי שהגילויים יסתירו ויעלימו על הנקודה הפנימית.

אך יחד עם כל זה, ישנו צד נוסף למטבע. והוא כל חידושה של תורת חסידות חב"ד, הוא להחדיר את אותה אמונה והתקשרות פנימית בכוחות הנפשיים של כל אחד ואחד. שלא תשאר אותה האמונה בצורה מקיפה, אלא תחדור היא בצורה פנימית.

וכמאמר הגמרא על אותו הגנב, ש"אפום מחתרתא רחמנא קריא", היינו שעוד בעסקו בגנבתו מתפלל הוא לה' שיצליח בגניבה. ומוסבר, שזהו מאחר שאותה האמונה לא חדרה בפנימיות. וכמובן, שצריכים לשלב את ב' הדברים, ואין הם סותרים כלל אחד לשני. כי היסוד הוא האמונה הפשוטה, אלא שאותה צריכים להחדיר בפנימיות.

ובכלל, ישנה שיחה מאוד מעניינת של הרבי מה"מ, שבה הוא מסביר את ההבדלים בין הדורות בעניין אחדות ה'.

וזהו תוכן השיחה:

כשם שבמ"ת נשלל ענין השיתוף (אף שבמצב דקודםמ"ת (וכן בב"נ אחר מ"ת), גם האמונה באופן ד"אלקאדאלקייא" אין בה פגם) — עד"ז הוא אחר מ"ת, שבענין אחדות ה' גופא נתגלה בפנימיות התורה אופן עמוק יותר באחדותו ית', עד שלא רק שאין לשום דבר איזו שליטה שהיא מלבדו ית', אלא עוד זאת, שאין שום מציאות מלבדו, עד ש"אין עוד" [ובזה גופא, במשך הדורות, מתגלים מזמן לזמן בפנימיות התורה אופנים עמוקים יותר, בהבנת ענין אחדות ה' בדקות יותר].

ואע"פ שקודם שנתגלתה הבנה זו באחדות ה' לא שייך לומר שהעדר הידיעה בזה הוא ענין של חסרון ופגם ח"ו וח"ו, מ"מ, לאחרי שכבר נתגלו בעולם ביאורים אלה בפירוש האמיתי דאחדות השם, הרי מי שאינו לומד ומאמין בהם ה"זפגם באמונתו בהשם, וה"ז בדקות דדקות ענין של כפירה באחדות השם.

וע"ד שמצינו ברמב"ם שפסק להלכה ד"האומר שיש שם רבון אחד אבל שהוא גוף ובעל תמונה" ה"ה מין, והראב"ד השיג "ולמה קרא לזה מין וכמה גדולים וטובים ממנו הלכו בזו המחשבה ..". והסברת שיטת הרמב"ם, שלאחרי שנתגלו ונתפרסמו הביאורים וכו' בספרי גדולי ישראל, שאי אפשר לומר כן ושזהו בסתירה לאחדות השם, א"כ מעתה הסובר כן מפני משמעות פשוטי המקראות או ממה שראה בדברי אגדות, הרי הוא בגדר "מין".

ועד"ז כן הוא בעניננו, דלאחרי שנתגלה בפנימיות התורה הפירוש האמיתי באחדות השם, אשר אין שום מציאות בלעדוית', הרי מי שאינו מאמין בזה ה"ז בדקות דדקות ענין של כפירה באחדותו ית'. וכנ"ל — שאין להביא שום ראי' מזה שבדורות שלפני גילוי פנימיות התורה לא הי' ידוע פירוש זה באחדות השם, וא"כ הרי אפשר שאמונה בהשם יכולה להיות בשלימות גם בלי ידיעה זו באחדות השם, כי לפני התגלות זו בעולם אין בהעדר ידיעה זו שום פגם ח"ו; אבל לאידך, כאשר "הכל עשה יפה בעתו" ונתגלתה פנימיות התורה, כולל גם האופנים העמוקים שבהבנת אחדותו ית', ההולכים ומתגלים מדור לדור, הרי זה חוב על כאו"א מישראל ללמוד ענינים אלו ולהאמין בהם. והלימוד מזרז הגאולה. [כך הוא תכון השיחה בשיחת נח ליקוטי שיחות חל"ה]

ובמקום נוסף מסביר הרבי בהקשר אחר, שאולי קשור לנקודה זו גם כן, שסדר הלימוד אצל הילד הוא שבתחילה מלמדים את הבן חמש למקרא את הפסוקים המדברים על הקב"ה כגון "היד החזקה" "היד הגדולה" כפשוטם. ככל שיסבירו ויפשיטו את הכוונה, עדיין יתאר לעצמו שמדובר ביד גשמית, אלא היא גדולה וחזקה הרבה יותר מהיד שהוא רואה אצל מלמדו, למשל.

ואין זו סתירה לעיקרי האמונה שאין לו דמות הגוף, ולכן דורשת התורה ללמד ילד קטן ביטויים כאלו שיוכרחו להתפרש כפשוטם - כי הילד המתאר את היד כגשמית, אינו סוטה מן האמת. מכיון שגם הוא מבין שגם ליד הגשמית של המלמד שלו אין כח ויכולת בכלל הבשר והעצמות הגשמיים שבה, אלא בגלל הכח והחיות שבתוכה (הנשמה, למרות שהוא לא יודע מהות הענין, וכן המלמד שלו איננו יודע מה זה), הבא מאת הקב"ה. וממילא הוא מבין, שכל התוארים הגשמיים על הקב"ה, אין הכוונה בהם לגדלותם עקב כמותם הגשמית, אלא עקב כח רוחני (מהקב"ה) שבתוכם.

בתחילה הידיעה היא מצומצמת, ואח"כ הוא גודל ומבין שבאמת הקב"ה מופשט לגמרי מגשמיות, עד להבנה ע"פ סודות התורה.

ואולי יש להמליץ כן על סדר הדורות, שזה שבתחילה האמינו הם בצורה מסויימת, הרי זה אופן נמוך וחיצוני בידיעת ה', וככל שמתקרבים לימות המשיח, הרי מתגלים נקודות עמוקות יותר, כפי שמסבירים כבר לילד הגדול והבוגר.