בנוגע לדין של טלית שבלתה, האם היא חייבת בגניזה, הנה מעיקר הדין אין צריך לגנוז בגדי טליתות שבלו, ואף מותר לזורקן לאשפה בצורה מכובדת – כגון בתוך שקית.
(אמנם אם עדיין הציציות קשורין בטלית והן כשרים למצוה רק שנתבלו אסור לזורקן לאשפה. אמנם אם הן פסולין - מעיקר הדין יכול לזורקן לאשפה, אך ה
מחמיר ומדקדק במצוות לא יזרקם לאשפה, אך גם א"צ לגונזן, אלא יזרקם במקום מכובד שיכלו מאליהן).
ובמקורה וטעמה של ההלכה, הנה כתב אדמו"ר הזקן, בעל התניא והשולחן ערוך, בשולחן ערוך שלו אורח חיים (סימן כא סעיף ב): טליתות של מצוה שבלו אדם בודל את עצמו מהן, ואינו מותר לקנח את עצמו בהן ולא להשתמש בהן שום תשמיש מגונה, אלא זורקן והן כלין מאליהן.
ובמשנה ברורה (סימן כא ס"ק יג): זורקן - ר"ל לאשפה ואפילו הי"א הנ"ל דאוסר בציצית גופא משמע דמודה בזה. [מאנם מסתבר שראוי לזורקן באופן מכובד, כגון שקית בתוך שקית, וכזריקת שיירי לחם].
ובשולחן ערוך הרב אורח חיים (שם סעיף א): ציצית תשמישי מצוה הן, כלומר שאין בעצמן שום קדושה רק שמשתמשין בהן לשם מצוה, לפיכך אחר שנפסקו מן הטלית יכול לזורקן אפילו לאשפה. אבל כל זמן שהן קבועין בטלית, אסור להשתמש בהן שום תשמיש של חול, כגון לקשור בהם שום דבר וכיוצא בזה משום ביזוי מצוה. [ומכ"ש שאסור לזורקן לאשפה].
ויש אומרים דאף לאחר שנפסקו [והוא הדין אם נפסלו – שכמי שנפסקו דמי] אין לנהוג בהם מנהג בזיון לזרקן באשפה או לכל מקום מגונה, (אבל יכול לזרקן שלא במקום מגונה) וא"צ לגונזן לפי שאין בהם קדושה.
ואף על פי שהלכה כסברא הראשונה, מכל מקום המחמיר ומדקדק במצות תבא עליו ברכה. ולכן, למרות שההלכה היא שאין בהם עצמם שום קדושה, ומצד העניין היה מותר לזרוק את הטלית לאשפה, אך יש לחוש לדעה השנייה, שאין לנהוג בהם מנהג בזיון, ולכן צריך לזרוק אותם למקום שהוא לא מגונה.
ובנוגע לחיוב ברכת שהחיינו על טלית חדשה, הנה יש לדון בכללות העניין, על איזה בגדים בכלל מברכים עליהם שהחיינו, שדנו בזה כמה וכמה מהפוסקים. וכתבו, שהדבר משתנה מאדם לאדם. והכלל בזה הוא; כל בגד ה"חשוב" אצל האדם, ובדרך כלל הוא כל בגד שאינו לפי ערכו הממוצע מחמת יקרו - ואינו קונהו לעיתים תכופות, הנה עליו הוא צריך לברך שהחיינו.
ובביאור טעמה של ההלכה, הנה כתב אדמו"ר הזקן בשולחן ערוך הרב בסדר ברכת הנהנין (פרק יב סעיף א): כל שמחת לבב הבאה לאדם מטובת עולם הזה חייב לברך עליה ואם אין עמו שותף בטובה מברך שהחיינו... ובסעיף ב: כיצד בנה בית חדש או קנה, או קנה בגדים חדשים, אפילו יש לו בית ובגדים כיוצא בהם צריך לברך שהחיינו..
וממשיך בסעיף ה: וכל זה בבגד חשוב שלבו של אדם שמח בו, אבל על דבר שאינו חשוב כל כך - כגון חלוק או מנעלים ואנפילאות, אין לברך עליהם. ואם הוא עני ושמח בהם יברך, ועשיר גדול שקנה בגדים חשובים שאינו שמח בהם מפני שאינם נחשבים אצלו, לא יברך. ובמדינות אלו נוהגין, שאפילו עני אינו מברך על חלוק ומנעלים וכיוצא בהם.
ובפסקי תשובות (סימן רכג הערה 62) כתב: שניתן לצדד שכיום כמעט ואין בגד שיש לברך עליו שהחיינו, כי כולם הוו בגדר "עשיר גדול" לגבי זה, כיון שבזמניהם בדרך כלל היו לובשים בגד מספר שנים, ואח"כ החייט היה הופכו הצד הפנימי היה עושה חיצוני ולובשים אותו עוד מספר שנים, וקניית בגד חדש היה בו שמחה גדולה, משא"כ בזמננו שבדרך כלל אף אין מזמינים אצל חייט, אלא מתאימים בחנות למדת הגוף ומוכן מיד ללבישה, ועושים זאת לעיתים תכופות, (מחמת שהבגדים זולים, ויש בשפע ובכל מחיר), ואין בו משום חידוש ושמחה כבזמניהם, (עכ"ל).
אמנם אה"נ, בגד "שנחשב" אצל האדם, מחמת שאינו קונה עושה לעיתים תכופות, וקנהו במחיר יקר שלא לפי ערכו הרגיל, (ובפרט אם הולך לתופר שיתאים אותו עליו - וכפי שמצוי ב'סירטוק'), יכול לברך עליו שהחיינו,
ובנוגע לטלית, יש לראות בכל אדם עד כמה חשובה הטלית ויקרה בעיניו, ולפועל לא נהגו לברך עלייה שהחיינו.