בכדי לענות על שאלה זו יש לדון בפרטים הבאים: א) האם מותר להשתמש בדבר שנעשה בו איסור מלאכה בשבת, והאם יש הבדל האם עשה את המלאכה במזיד או שוגג. ב) האם יש הבדל בין איסור תורה לדרבנן. ג) איזה איסור נעשה בחתיכת המפת ניילון לפי מידה באמצעות סכין.
ראשית יש להביא את דברי השולחן ערוך אורח חיים הלכות שבת סימן שמ סעיף יג, שאסור בשבת לשבור את החרס וכן אסור לקרוע את הנייר, מפני שהוא כמתקן כלי שהיא תולדה של מכה בפטיש.
וכתב במשנה ברורה שם, שמדובר שאין האדם מקפיד על המידה, כי אם הוא מקפיד על המידה, אזי למה המחבר כתב שאסור רק משום מתקן כלי, הרי באם מקפיד יש בו גם משום מחתך.
ואולם כל זה לענין לחייבו מן התורה, אבל מדברי סופרים בכל ענין חייב כל שיש לו איזה תועלת מהקריעה, ואפילו רק מחלק אחד שקרע ואפילו קורע גוף אחד. וכן אם על ידי הקריעה מתקנו תיקון גמור, הרי זה חייב גם משום 'תיקון כלי' או 'מכה בפטיש', ואם מתכוין לחתוך לפי מדה מסוימת ומקפיד על מדה זו דווקא, חייב גם משום 'מחתך'. כמבואר בביאור הלכה שם.
וגדר תיקון גמור הוא שמכינו כי שימושו הנכון של הדבר, כמו למשל בפותח בית הצוואר, ובביאור הלכה בסימן שמ דיבור המתחיל ולא נתכוין, שמשום 'קורע' אין בזה, משום שהתיקון בא עם הקריעה ממש, וקורע הוא רק כאשר הוא מקלקל על ידי הקריעה על מנת לתקן אותו אחר כך בתפירה וכדומה. ו'מכה בפטיש' היינו שעתה על ידי הקריעה נשלם מלאכת דבר זה, ובזה חייב מן התורה. ותיקון שאינו גמור הוא כמו למשל שתולש וקורע חתיכת נייר בכדי להשתמש בו, ובחלק השני שממנו נקרע הנייר לא נעשה אלא קלקול, ועל כל פנים לא תיקן בו כלום, ובזה חיובו מדרבנן.
וכמו כן כל סוגי גלילי נייר, וגלילי נייר כסף, וגלילי מפות ניילון וניילון נצמד, וכיוצא באלו, אסור בהחלט לחתוך ולתלוש ולקרוע מהם כלום, וגלילים אלו הם מוקצה בשבת. בין אם קורע במקום המיועד לכך ובין אם קורע אותם במקום אחר, ורק על ידי גוי יש להקל לצורך שבת או שאר צורך גדול יש לו על מי לסמוך.
והנה בשולחן ערוך הרב אורח חיים סימן שיח סעיף א מבואר, שהמבשל בשבת או שעשה אחת משאר מלאכות במזיד, אסור לו לעולם ליהנות מאותה מלאכה, משום קנס, וגם הקדרה שבישל בה אסורה לו לעולם, מפני שהיא בלועה מדבר האסור לו, אבל לאחרים מותר אף התבשיל במוצאי שבת מיד, ואין צריכים להמתין בכדי שיעשו, אף אם בישל בשבילם, כי אין לחוש כלל שמא יאמר לישראל לעשות לו מלאכה בשבת בשביל ליהנות ממנה במוצאי שבת מיד, ועוד שהיהודי לא ישמע לו, כי אין אדם חוטא ולא לו.
וכן אם עשה זאת בשוגג, אסור בו ביום גם לאחרים, שכיון שעשה איסור של תורה, החמירו לקנוס בו ביום כמו במזיד - שאסור גם לאחרים, גזרה שמא יבשל במזיד ויאמר שוגג הייתי, אבל לערב מותר גם לו מיד, ואין צריך להמתין בכדי שיעשו. ואם עשה על פי הוראת חכם שטעה, נקרא שוגג, והוא הדין השוכח שהוא שבת או שהיא מלאכה.
ובמשנה ברורה הוסיף, שאם היא מלאכה דרבנן, לדברי הכל אם עשה אותה בשוגג אין לאסור בדיעבד ליהנות ממנה, ואף במלאכה דרבנן במזיד יש מקום להקל להתיר לו ולאחרים במוצאי שבת מיד, כמבואר בשולחן הרב האמור, שלא קנסו אלא באיסור תורה, שכיון שעשה איסור של תורה החמירו לקנוס בו ביום. וכן הוא מפורש בדבריו בסימן שלט סעיף ז', ועוד אחרונים. ואמנם הפרי מגדים משוה בין מלאכה דרבנן למלאכה מהתורה לעניין מעשה שבת, ולשיטתו גם בעשה מלאכה מדברי סופרים, אסור לו בשבת עצמה.
ובקצות השולחן בסימן קכח סימן קטן ה', מביא מעשה מעד ראיה אצל החפץ חיים, שהחמיר על עצמו כשיטת הפרי מגדים במעשה שהיה בפיזור מלח על כמה חתיכות צנון יחד כמבואר בסימן שכא, ומציין שהוא ממידת חסידות.
כמו כן, העושה איסור תורה בשינוי, כמו למשל שעשה אותו 'כלאחר יד' או שנים שעשו את המלאכה יחד, הרי זה גם כן בכלל גדר איסור דרבנן לענין הנאה ממעשה שבת.
העולה מהאמור: שגם אם הוא חתך בשוגג, כל עוד עשה זאת בכלי וללא שינוי, מאחר ועבר בזה איסור תורה אסור להשתמש בשבת במפה זו. אבל אם שינה בפעולת החיתוך הרי זה אסור רק מדרבנן ואפילו עשה במזיד מותר להשתמש בזה מעיקר הדין, ומידת חסידות להימנע.
