בכדי לענות על שאלה זו יש לדון בפרטים הבאים: א) האם יש חשש איסור לחמם בתוך כלי שני, והאם יש הבדל בין מים רותחים שהיד סולדת בהם או לא.נב) האם יש הבדל בין אם המים עולים מעל שפת הבקבוק, או לא.
ראשית יש להביא את המובא בשולחן ערוך הרב אורח חיים סימן שיח בסעיף יא, שתבשיל יבש שאין בו רוטב כלל אין בו בישול אחר בישול - אם כבר נתבשל כבר כל צרכו ואפילו נצטנן לגמרי ומותר אפילו לשרות אותו בכלי ראשון רותח, בכדי שיהא נימוח שם ויהיה דבר לח.
ואם הוא דבר יבש שלא נתבשל מלפני השבת, אסור לשרות אותו בשבת בחמין שהיד סולדת בו, אפילו אם אינו נמוח שם כלל. ואם שרה בכלי ראשון חייב, ובכלי שני אסור לשרות אותו מדברי סופרים מפני שנראה כמבשל, ואינו דומה לתבלין שמותר לתת אותו בכלי שני, מפני שהתבלין עשויים למתק הקדרה- ואינו נראה כמבשל. וכן כל דבר העשוי לתת טעם בקדרה, כמו למשל שום ובצל, הרי הם כתבלין ומותר לתת אותם בכלי שני אף על פי שהיד סולדת בו.
ואמנם יש מי שמסתפק בבצל שמא הוא מתבשל גם בכלי שני כל זמן שהיד סולדת בו, ונהגו להקל. ויש מתירים בכל דבר יבש שלא נתבשל לשרותו אותו בכלי שני שהיד סולדת בו, (טורי זהב). וכתב שם שיש להחמיר בזה כמו הסברה הראשונה.
כמו כן כל דבר קשה שלא נתבשל - שאינו ראוי לאכילה כי אם על ידי שרייה או הדחה במים חמים, אזי אם שרה אותו אפילו בכלי שני, או הדיחו אפילו בעירוי מכלי שני, ונעשה ראוי על ידי כך, חייב משום מבשל. (הגהות מרדכי סימן תסז).
ובנוגע לדבר לח שנצטנן האם יש בו משום בישול לאחר שכבר נתבשל פעם אחת, מבואר שם בסימן, שכל דבר לח יש בו 'בישול אחר בישול', כלומר, כל תבשיל לח שנתבשל כבר כל צרכו ונצטנן, ואפילו אם לא נצטנן לגמרי, אלא שאין היד סולדת בו, וחממו בשבת עד שהיד סולדת בו, חייב משום מבשל.
אבל אם הוא חם כל כך עד שהיד סולדת בו - ומרתיחו יותר, אין בזה משום בישול, ומותר אפילו לכתחילה להרתיח אותו בסמוך לאש במקום שאין לחשוש לחיתוי. ויש אומרים שאפילו אם נצטנן לגמרי, מכל מקום אין בישול אחר בישול, ומותר להרתיח אותו בשבת בסמוך לאש במקום שאין לחשוש לחיתוי.
ולמעשה המנהג להקל כאשר הדבר הלח לא נצטנן לגמרי, אלא ראוי עדיין לאכול מחמת חמימותו. אבל אם נצטנן לגמרי המנהג להחמיר כמו הסברה הראשונה - אפילו לענין דיעבד.
והנה לעניין דבר יבש שכב נתבשל מבואר שם שאין בו משום בישול אחר בישול , ומותר לערות מכלי שני שהיד סולדת בו על כל דבר יבש שלא נתבשל, חוץ ממין דג שנקרא קולייס האספנים או בשר או דג מלוח של שנה שעברה, שאלו אינם צריכים אלא מעט בישול, ועירוי זה הוא גמר מלאכת בישולם, וחייב עליו משום מבשל, אבל מותר לשרות ולהדיח אותם במים צוננים.
ולפי זה יהיה מותר בדייסה יבשה לערות עליה מים רותחים, אמנם מבואר שם בסעיף יח שכל דבר היבש הנימוח יש לחשוש בו משום בישול כדבר לח שנצטנן, ובסידור הרב החמיר בזה אף יותר. וכפי שמבאר, שמלח שלנו שמתקנים אותו על ידי בישול במים, מותר לתת אותו בכלי ראשון לדברי הכל, מאחר שאין בישול אחר בישול בדבר יבש - אפילו כאשר הוא נימוח על ידי בישול זה השני. ומכל מקום המחמיר בו כמו בשאר מלח תבוא עליו ברכה.
ובקצות השולחן בסימן קכד, לא, מחמיר בכל כלי שני שהיד סולדת בו מאוד, שמא דינו כדין אמבטי המבואר שם בשולחן ערוך לאיסור אפילו בכלי שני.
העולה מן האמור: מאחר והדייסא היא דבר לח - יש בו משום בישול. ולכן אם מדובר שהיא סמיכה שמאכילים אותה בכפית, יש לחוש בו לבישול גם אם מדובר שמניחו בכלי שני כל עוד מדובר במים שהיד סולדת בו, כי יש לחשוש שמא הוא מדברים הרכים שמתבשלים גם בכלי שני. ואם הוא דייסה לא סמיכה - ששותים אותה כמשקה, ניתן להניח אותה גם בתוך כלי שני שהיד סולדת בו.
[ולהעיר, שיש מחמירים שלא להניח דבר שיש בו משום בישול גם בכלי שני שהיד סולדת בו מאוד, אלא בכלי שלישי. וכמו כן לדברי הכל אין לכסות את הבקבוק במים חמים עד למעלה משפתו, מחשש הטמנה].
