השגחה בדגים

בגמרא במסכת חולין מובא בשם שמואל שמליח הרי הוא כרותח, וכבוש הרי הוא כמבושל. עוד מובא שם בשם רבין שלדעת רבי יוחנן מליח אינו כרותח וכבוש אינו כמבושל. אבל אביי חלק על רבין בשיטת רבי יוחנן, ואמר שגם רבי יוחנן מודה שמליח כרותח וכבוש כמבושל.
בכבישה טעם האיסור מתפשט בכל ההיתר כמו בבישול:
על פי זה הסכימו הראשונים להלכה שכבוש כמבושל. הרשב"א ביאר שאם היינו אומרים שכבוש אינו כמבושל היה די ליטול מההיתר את המקום שנגע באיסור, והיה אפשר לאכול את שאר ההיתר, כמו בצליה (איסור והיתר שנצלו יחד) שמספיק בה נטילת מקום . אך מאחר שכבוש כמבושל אנו אומרים שטעם האיסור מתפשט בכל ההיתר כדרך שמתפשט בכל ההיתר על ידי בישול, ולכן כל ההיתר נאסר.
כבוש כמבושל מדאורייתא:
דין כבוש כמבושל הוא מן התורה. כך מדוייק מהגמרא במסכת פסחים האומרת שבאיסור בשר בחלב יש חידוש מיוחד שכבוש אינו כמבושל מן התורה (שהרי התורה אסרה רק דרך בישול). משמע מכך שבשאר איסורים אסור מן התורה. הנפקא מינה היא לענין ספק, שבבשר בחלב מקילים בדין כבוש במקרה של ספק, ובשאר איסורים מחמירים, כפי שנלמד לקמן.
שיעור זמן כבישה:
לרא"ש כבישה היא 24 שעות:
הראשונים נחלקו מהו שיעור זמן כבישה בצונן שיחשב כבישול שמבליע ומפליט: לדעת הרא"ש יום שלם מעת לעת (24 שעות), וראייתו מהגמרא בפסחים שם שבשר השרוי בחלב יום שלם חידוש הוא שאינו כמבושל, ומכאן שבשאר דברים כל השרוי יום שלם הרי הוא כמבושל.
לר"ת כבישה היא שלשה ימים:
אמנם לדעת רבינו תם, שלשה ימים, כפי שמצינו בגמרא במסכת עבודה זרה לעניין קנקני יין של גויים שרוצה להפליט את טעם היין הבלוע בהם, שיש למלא בהם מים למשך שלשה ימים ואז לשופכם.
השו"ע החמיר כרא"ש:
השו"ע פסק כרא"ש: "איסור שנשרה עם היתר מעת לעת בצונן, מקרי כבוש, והרי הוא כמבושל ונאסר כולו. אבל בפחות מכאן (פחות מ-24 שעות), בהדחה סגי" (מספיק להדיח את ההיתר במים ומותר לאוכלו).
כבישה בציר, חומץ, שאר משקים, ודין מליח כרותח:
לרש"י כבישה היא דווקא במשקה חזק:
רש"י פירש שדין כבוש כמבושל הוא דווקא כשנכבש בחומץ (או בציר, כלומר משקה חזק שיש בו חריפות או מליחות, ובכוחו לפעול ריכוך והעברת טעמים).
למרדכי כבישה היא בכל משקה:
אבל המרדכי דחה דבריו, שהרי מובא במשנה לגבי ביעור פירות שביעית שורד ישן (שהוא ורד שטעמו חזק) של שביעית שכבשו בשמן חדש של השנה השמינית – השמן מתחייב בביעור מחמת הטעם שקיבל מהורד. אם כן מוכח שגם בלא חומץ יש בכבישה נתינת טעם כמו בישול. וכן מבואר בגמרא שבשר שנשרה בחלב חידוש הוא שאינו ככבוש, ואף על פי שלא מדובר שם על משקים חזקים כמו חומץ או ציר.
השו"ע החמיר כמרדכי:
להלכה נפסק בשו"ע כמרדכי (וכסתימת שאר הראשונים) שדין כבוש כמבושל הוא בכל המשקים, כפי שהובא לעיל מהשו"ע "איסור שנשרה עם היתר מעת לעת בצונן…".
כבישה במשקה חזק מבשלת בזמן מועט:
השו"ע הוסיף על פי הרא"ש, שכבישה בציר או בחומץ דינה חמור מכבישה בשאר משקים, שכן ציר או חומץ מחמת מליחותם יש בכוחם לבשל את המאכל בזמן מועט, ולכן מאכל היתר שנשרה בציר מלוח של איסור – נאסר בשיעור "כדי שיתננו על האש וירתיח ויתחיל להתבשל" (לרוב הפוסקים הוא 18 דקות, ויש אומרים 24 דקות), שכבר בשיעור כזה דינו כמבושל אפילו שלא שהה מעת לעת, וממילא צריך שישים בהיתר כנגד האיסור, ולקלוף מסביב ההיתר (מדין מליחה שמליח כרותח), אבל בפחות משיעור זה לא נאסר אלא כדי קליפה בלבד (מדין מליחה כנ"ל, והיינו שאפילו אם אין 60 בהיתר כנגד האיסור די לקלוף והשאר מותר).
לרמ"א כבישה במשקה חזק אוסרת מיד:
אמנם לדעת הרמ"א כבישה בציר אוסרת את כל ההיתר מיד, כיון שהציר הוא כרותח, ואין אנו בקיאים בין כחוש לשמן (שבכחוש מן הדין יש להקל אך איננו בקיאים).
לש"ך חומץ כשאר משקים:
מה שהבאנו לעיל מהשו"ע שכבישה בציר או בחומץ חמורה משאר משקים הוא לדעת השו"ע. אבל הש"ך סובר שרק ציר חמור משאר משקים, ואילו חומץ דינו כמים ושאר משקים.
סתירה לכאורה בשו"ע בנוגע לחומץ:
בסימן קד יש את דברי השו"ע שאם נפל עכבר לשיכר או חומץ צוננים והוציאו משם בעודו שלם ולא שהה בתוכם מעת לעת – מותר. משמע מכך שכבישה בחומץ דינה ככבישה בשאר משקים, שרק ב-24 שעות נחשבת כבישה, בניגוד למה שכתב השו"ע אצלנו שחומץ דינו כציר!
המג"א חילק בין חומץ חזק לחלש:
לאור זאת חילק המגן אברהם בין סוגי חומץ, שחומץ חלש כמו החומץ שמתבלים בו מאכלים דינו כמים (ובזה מדובר בשו"ע שם לגבי עכבר), וחומץ חזק דינו כציר (ובזה מדובר בשו"ע אצלנו). וכך פסק אדמו"ר הזקן.
כבישה במים (ושאר משקים) בחצי חתיכה:
נחלקו ראשונים אם כבישה אוסרת גם את החלק שחוץ למשקה:
כתב הרמ"א שחתיכה שחציה נתון בכבישה בתוך המים, וחציה נמצא מחוץ למים – החלק שבתוך המים בוודאי נאסר, ולגבי החלק שמחוץ למים נחלקו ראשונים, שיש אומרים שגם החלק שמחוץ למים נאסר כשם שבישול אוסר גם מה שמחוץ לרוטב (שהרי כבוש כמבושל), ויש מקילים שמה שבחוץ לא נאסר (שכן כבוש אינו כמבושל ממש לכל דבר כפי שנלמד לקמן).
ש"ך ט"ז ואדמו"ר הזקן פסקו כדעת המקילים.
לשיטת השו"ע כבישה בציר אוסרת את המאכל אם שהה בציר בשיעור "כדי שיתננו על האש וירתיח ויתחיל להתבשל", שלרוב הפוסקים הוא 18 דקות. ולשיטת הרמ"א כבישה בציר אוסרת את המאכל מיד. נמצא שלשיטת הרמ"א הדג בוודאי אסור, ואילו לשיטת השו"ע יש כאן ספק האם הדג שהה כשיעור או לא.
נראה שלשיטת השו"ע דין זה תלוי במחלוקת האחרונים לגבי ספק כבוש, שלדעת הרמ"א ספק כבוש אסור, כיון שאיסור כבוש מדאורייתא, וכן פסקו הש"ך ואחרונים נוספים, כיון שהמאכל איבד את חזקת כשרותו בנפילתו לתוך האיסור. ולדעת הט"ז וכרתי ופלתי אם יש ספק האם שהה כשיעור או לא מותר, כי יש למאכל חזקת כשרות.
נמצא אם כן שלשיטת הרמ"א הדג אסור, ולשיטת השו"ע – אם השו"ע יקבל את סברת הרמ"א להחמיר בספק כבוש הרי שגם לשיטתו הדג אסור, ואם השו"ע יקבל את סברת הט"ז להקל בספק כבוש הרי שלשיטתו הדג יהיה מותר.