הרגשת איסור

בגמרא במסכת עבודה זרה מובא שלדעת רבי מאיר איסור שנותן טעם אוסר את התערובת, בין אם נתן טעם לפגם ובין אם נתן טעם לשבח. אבל לדעת רבי שמעון אם נתן טעם לשבח אסור, ואם נתן טעם לפגם מותר. רבי שמעון הסמיך את דבריו על הפסוק "לא תאכלו כל נבלה לגר אשר בשעריך תתננה ואכלה", שרק נבילה הראויה לגר נקראת נבילה, והיינו שנבילה שאינה ראויה למאכל אדם כבר יצאה מגדר נבילה, ומשום כך אין בה איסור תורה, ואינה אוסרת את התבשיל שהתערבה בו. בהמשך הסוגיא נפסקה הלכה כרבי שמעון.
על פי זה כתב השו"ע : "כל דבר שטעמו פגום – אינו אוסר תערובתו".
איסור שנותן טעם פגום אף על פי שבעצמו אינו פגום:
ההיתר אפילו בדבר שמצד עצמו משובח:
במשנה במסכת עבודה זרה מובא "כל שבהנאתו בנותן טעם (שאדם האוכל את התערובת נהנה מטעמו של האיסור שבתערובת) – אסור, כל שאין בהנאתו בנותן טעם (שאינו נהנה מטעמו של האיסור) – מותר, כגון חומץ (של איסור) שנפל על גבי גריסין" (של היתר, שהחומץ פוגם את טעמם של הגריסין) .
מכאן למד הרשב"א וכן פסקו טור ושו"ע: "אפילו אין טעמו פגום מחמת עצמו, שבפני עצמו הוא מוטעם ומשובח (כגון חומץ), אלא שפוגם תערובתו (שהשילוב של חומץ עם גריסין יוצר טעם פגום) – מותר".
איסור חשוב שנותן טעם פגום:
דברים החשובים אינם בטלים אם מצד עצמם אינם פגומים:
הרמ"א והש"ך כתבו (על פי ספר איסור והיתר) שדברים החשובים כמו בריה וחתיכה הראויה להתכבד – אינם בטלים אפילו באלף אף על פי שנותנים טעם פגום בתבשיל, אלא אם כן טעמם פגום מחמת עצמם שאז חשיבותם מתבטלת ובטלים ברוב (בפת"ש הביא שיש החולקים על כך וסוברים שבריה אפילו פגומה בעצמה אינה בטילה באלף, ורק כשנמחה גופה בתוך התבשיל בטילה).
דבר שיש לו מתירין הנותן טעם פגום אינו בטל:
הפרי מגדים כתב שגם "דבר שיש לו מתירין" הנותן טעם פגום אינו בטל. ובפת"ש החמיר עוד יותר וכתב שדבר שיש לו מתירין אפילו פגום בעצמו אינו בטל, שהרי הטעם לדין דבר שיש לו מתירין אינו משום חשיבות, וממילא לא שייך לומר עליו שהטעם הפגום מבטל את החשיבות.
איסור שאינו משביח ואינו פוגם:
בהגהות אשר"י (על הרא"ש) כתב שאיסור שאינו נותן טעם לא לפגם ולא לשבח אסור. האחרונים הביאו דבריו להלכה אלא שנחלקו בהבנתם.
להבנת הש"ך הגהות אשר"י אסר אפילו כשאינו נותן טעם כלל:
הש"ך הבין שמדובר באיסור שאינו נותן טעם כלל, ואף על פי כן הוא אוסר כפי שמצינו בגיד הנשה דאף על פי שגידים אינם נותנים טעם והגיד הוא כמו עץ בעלמא, מכל מקום אם הגיד נימוח בתבשיל צריך ששים נגדו. הפרי מגדים הסכים עם הש"ך, וביאר שכאשר איסור יבש כעץ נימוח בתבשיל הרי נעשה ראוי לאכילה, ואף אם אינו נותן טעם מכל מקום מדרבנן צריך ששים כנגדו.
לרוב האחרונים הגהות אשר"י אסר רק כשהטעם מורגש:
אולם הרבה אחרונים חולקים על כך. לדבריהם: גיד הנשה הוא איסור מיוחד שהתורה אסרתו למרות שאין בו טעם כלל, ולכן מחמירים בו כאשר נימוח בתבשיל, אך איסורים אחרים שהתייבשו כעץ ואינם נותנים טעם כלל – אסורים מדרבנן רק כאשר הם בעין, ומותרים לגמרי כאשר נימוחו בתבשיל. לאור זאת, ביארו אחרונים אלו שכוונת הגהות אשר"י לאיסור שטעמו מורגש אך אינו גורם לתבשיל לא תוספת שבח ולא פגימה. אבל אם אינו נותן טעם כלל – אינו אוסר.
ולפי כל זה מובן, שכיון שהמיץ של המלפפונים החמוצים פוגם את טעמה של השמנת, וזהו פגם מתחילה ועד סוף (שלא היה משובח בתחילה ולא עתיד להשביח), והשמנת עם התותים הם רוב התערובת – המיץ בטל ברוב של היתר והתערובת מותרת באכילה אף על פי שמורגש בה טעם של איסור.

שאלה 17
מה הכוונה של "נותן טעם לפגם"- האם זה חייב להיות שזה הורס את הטעם, או שזה רק אם זה לא קשור לתבשיל זה כבר נקרא לפגם?

בגמרא במסכת עבודה זרה מובא בשם ריש לקיש שנותן טעם לפגם היינו שהקדרה אינה נאכלת מפני זה. וכתב רש"י שאין הכוונה שממש אינה נאכלת, אלא אפילו בפגימה מועטת נקראת "אינה נאכלת".
הוכחה לדברי רש"י מדין כלי שאינו בן יומו:
הרשב"א והר"ן הביאו ראיה לדברי רש"י, מהדין הידוע בהלכות איסור והיתר שכל קדירה שאינה בת יומה (שלא בישלו בה איסור ביממה האחרונה) הטעם הבלוע בה נחשב כטעם פגום שאינו אוסר, ובוודאי שטעם זה הבלוע בקדירה אינו פוגם את התבשיל עד כדי שאינו נאכל, ובכל זאת אנו רואים שחז"ל הגדירו זאת כנותן טעם לפגם. וכן מובא בגמרא ששמן ודבש שהתבשלו בסיר של נכרי מותרים לפי שהבשר שבסיר פוגם את השמן, ובוודאי שהבשר אינו פוגם עד כדי שהשמן אינו ראוי למאכל אדם, ובכל זאת נחשב כנותן טעם לפגם.
השו"ע פסק כרש"י:
על פי זה פסק השו"ע : "פגם זה אין צריך שיפגום לגמרי עד שיהא קץ לאכלו, אלא אפילו פוגם קצת אינו אוסר תערובתו".
מה ההבדל בין איסור שהתערב לבין נבילה:
הראשונים שאלו מה ההבדל בין איסור שנפל לתבשיל שאפילו אם פוגם רק קצת אינו אוסר את התבשיל, לבין נבילה שכל זמן שראויה לגר נחשבת נבילה ואסורה מן התורה, ומשמע שאפילו פגומה קצת עדיין נחשבת נבילה אם ראויה למאכל אדם. לשאלה זו מצינו שתי תשובות, ויש ביניהן נפקא מינה לדינא.
לרשב"א נבילה חמורה יותר כיון שנאכלת ללא תערובת:
הרשב"א כתב שנבלה אסורה עד שתפגם מאכילת גר מפני שנאכלת בפני עצמה, אבל איסור שהתערב בתבשיל שהולכים בו אחר נתינת טעם – כל שטעמו פוגם התבשיל קצת מותר לפי שאינו נותן טעם, אלא אדרבה פוגם הוא.
לדברי הרשב"א אם אין רוב של היתר התערובת נחשבת כמו נבילה:
הרשב"א הוסיף שכל זה בזמן שהאיסור בטל ברוב, והיינו שההיתר מרובה על האיסור. אבל בזמן שהאיסור מרובה על ההיתר, או אפילו מחצה על מחצה – הרי זה כמו נבילה, כיון שאכילת תערובת כזו משמעותה אכילת האיסור בפני עצמו, ובמקרה כזה אין אומרים "נותן טעם לפגם מותר" עד שיפגום לגמרי באופן שאינו ראוי למאכל אדם.
השו"ע הביא את דברי הרשב"א בשם "יש מי שאומר":
השו"ע כתב שיש מי שאומר שמה שאמרנו שאפילו בפגימה מועטת התערובת אינה נאסרת הוא רק כשיש רוב היתר . אבל אם האיסור הוא הרוב או אפילו מחצה על מחצה – אין אומרים נותן טעם לפגם מותר, עד שיפגום לגמרי שאינו ראוי למאכל אדם.
הר"ן מחמיר כשההנאה מתוספת הכמות גוברת על הפגימה בטעם:
אבל הר"ן כתב שהתורה אסרה נבלה הראויה לגר אף על פי שפגומה קצת כיון שסוף סוף נהנה מהאיסור, שהרי אוכל את הנבלה אף על פי שפגומה. לפי זה חידש הר"ן שאם האיסור הגדיל את כמות התבשיל באופן שהשבח שבהגדלת הכמות גובר על ההפסד שבפגימת הטעם – התערובת אסורה אפילו אם האיסור בטל ברוב, אלא אם כן נפגמה לגמרי ונפסלה מאכילת אדם (כמו בנבילה).
השו"ע הביא גם את דברי הר"ן:
המשך השו"ע: "ויש מי שחוכך לומר (הר"ן) שאם הגדיל האיסור מדתו של היתר עד שהוא משביח יותר כשאוכלו בגודל מדתו ממה שהוא פוגם בהפסד טעמו – אסור, עד שיפסל מלאכול אדם".
האחרונים נחלקו כיצד הכריע השו"ע במחלוקת הר"ן והרשב"א. מדברי אדמו"ר הזקן בהלכות פסח משמע שיש להחמיר כר"ן.
פגימה שאינה מתחילה ועד סוף:
אם משביח בתחילה או בסוף אסור:
השו"ע הוסיף על פי הראשונים כלל חשוב בכל הנושא של "נותן טעם לפגם מותר": "במה דברים אמורים? שפוגם מתחלתו ועד סופו, אבל אם השביח ולבסוף פוגם או פוגם ולבסוף השביח – אסור". כלומר במקרה שנפל איסור לתוך היתר ובתחילה נתן בו טעם לשבח ורק לאחר מכן נפגם הטעם – לא די בפגימה מועטת אלא צריך שייפסל מאכילת אדם, שהרי בתחילה שנתן האיסור טעם לשבח והשביח את התבשיל נאסר כל התבשיל ונעשה כמו נבילה, וכעת שהטעם נפגם צריך הוא להפגם ככל נבילה (שנעשית מותרת רק אם נפגמת לגמרי ונפסלת מאכילת אדם). וכן במקרה שהאיסור נתן בתחילה טעם לפגם ולאחר מכן הטעם השביח – אסור, שהרי יש כאן כעת טעם לשבח של איסור.
דוגמא מתערובת חומץ וגריסים:
דוגמא לתערובת שהפגימה יכולה להשתנות עם הזמן (על פי הגמרא): חומץ שהתערב עם גריסים – אם הגריסים צוננים החומץ משביח אותם, ואם הרתיחו את הגריסים החומץ פוגם אותם. משום כך, אם נפל חומץ של יין נסך לגריסים צוננים והשביחם, ולאחר מכן הרתיח את הגריסים ונפגמו – אין אומרים בזה "נותן טעם לפגם מותר" אלא הגריסים נשארים באיסורם עד שיפסלו מאכילת אדם.
מחלוקת אחרונים בטעם פגום שאפשר שישביח:
וכן אם נפל חומץ של יין נסך לגריסים רותחים ופגם אותם, ואחר כך הצטננו הגריסים והשתבחו – אסורים (כמובא לעיל מהשו"ע). הש"ך והט"ז דייקו שלפני שהגריסים השתבחו – מותרים הם אף על פי שאפשר שישביחו. אמנם יש אחרונים שמחמירים במקרה שהטעם עתיד להשביח.