ביאור זה, נמצא בליקוטי שיחות חל"ו, שיחה לפרשת שמות,  ושם תוכל למוצאו באריכות ובפרטיות.

להקל, נביא להלן את עיקרי הדברים, שמתוכם תוכל לדעת את התשובה הכללית לשאלתך, ותן לחכם ויחכם עוד.

וזהו תוכן הדברים, כפי שמבואר בשיחה הנ"ל:

התורה מספרת על דברי משה אל הקב"ה, שכך אמר משה: "ויאמר משה אל האלקים מי אנכי כי אלך אל פרעה וכי אוציא את בני ישראל ממצרים". ומבאר ע"ז המדרש, וכן מפרש רש"י, שכוונת טענת משה הייתה "וכי אוציא את בני ישראל ממצרים" – מה הזכות שיהיה בידו להוציא אותם, מה זכו ישראל שיהיה להם כזה נס שיצאו ממצרים?

וע"ז ענה לו הקב"ה "בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלקים על ההר הזה" — כלומר, "מה שאמרת באיזה זכות אוציאם ממצרים הוי יודע שבזכות התורה שהן עתידים לקבל על ידך בהר הזה הם יוצאים משם".

ובתחילת השיחה, מביא הרבי את השאלה שהנך מעלה, וכך כותב:

"ויש להבין פירוש המענה "בזכות התורה שהן עתידים לקבל", מה מהני קבלת התורה שלהם בעתיד, לאחרי יציאתם ממצרים, כזכות שעבורה יצאו ממצרים"?

ולאחרי אריכות הביאור והפלפול בדבר, מביא הרבי דברי "אגדה" שהובאו ב"כמה ראשונים" על התוכן של מצוות ספירת העומר בין חג הפסח, לחג השבועות.

ד"בשעה שאמר להם משה רבינו ע"ה תעבדון את האלקים על ההר הזה אמרו לו ישראל משה רבינו אימתי עבודה זו אמר להם לסוף חמשים יום והיו מונין כל אחד ואחד לעצמו (מכאן קבעו חכמים לספור העומר כו')".

ובנוגע לזמן המסויים שבו קיבלו ישראל את ההודעה, מביא הרבי משבולי הלקט, ששם הביא "מדרש אגדה" שכך כותב בו: "לפי שכשנתבשרו ישראל לצאת ממצרים נתבשרו שהן עתידין לקבל [את] התורה לסוף חמשים יום ליציאתן שנאמר בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלקים על ההר הזה, הרי הנו"ן של תעבדון יתירה לומר לך לקץ חמשים יום תעבדון את האלקים (שתעבדון) [שתקבלו] את התורה וישראל מרוב חיבה היו מונין בכל יום ויום ואומרים הרי עבר יום אחד ויום שני וכן כולם שהי' נראה בעיניהם כזמן ארוך מתוך חיבתן הגדולה על הדבר (לכך הספירה נקבע לדורות)".

הרי מפורש, שמשה אמר להם "תעבדון את האלקים על ההר הזה" "כשנתבשרו ישראל לצאת ממצרים", שזה הי' עוד בהיותם במצרים,

שכבר בשליחות הראשונה של משה במצרים, לאסוף את זקני ישראל ולהגיד להם "פקד פקדתי", הנה כבר אז, בישר להם שהם עתידים לקבל את התורה.

ועוד, מוכיח זאת הרבי מצד סברא, שמכיוון שמשה רבינו אוהב ישראל הי', הרי ברור שלא ימנע את עצמו מלהודיע בשורה טובה כל כך לישראל, זמן רב כל כך.

ולפי זה מובן, שמאחר שעוד בהיותם בארץ מצרים, התבשרו בני ישראל על כך שהם עתידים לקבל את התורה – הרי בשורה זו עוררה בבני ישראל תשוקה גדולה לקבלת התורה, מרוב חיבה – מובן, שתשוקה זו התחילה תיכף ומיד, עוד בהיותם במצרים.

ולמרות שספירת הימים בפועל החלה רק לאחרי שיצאו ממצרים, ולא בזמן היותם במצרים, זהו מפני שמשה אמר להם שהקבלה תהיה רק לאחרי היציאה, ואם כן אין מקום לספור קודם שיצאו, אבל עצם התשוקה מצד גודל החיבה של בני ישראל לתורה, התעוררה תיכף שנתבשרו בבשורה זו, עוד בהיותם בארץ מצרים.

ולפי כל זה, מסביר הרבי את דברי רש"י הנזכרים לעיל:

"וע"פ כל הנ"ל יש לבאר דברי (רז"ל ו)רש"י "וששאלת מה זכות יש לישראל דבר גדול יש לי על הוצאה זו שהרי עתידים לקבל התורה על ההר הזה לסוף ג' חדשים שיצאו ממצרים":

בזה שהקב"ה הודיע שיקבלו את התורה לאחרי צאתם ממצרים נתעוררו אצלם השתוקקות וגעגועים גדולים לקבלת התורה, ותשוקה זו ודאי נחשבת לזכות גדולה לישראל [שהרי דבר זה (תשוקת ישראל לקבל התורה) לא בא בפירוש במאמר השם, ורק אמר למשה "תעבדון את האלקים על ההר הזה"]."

זהו תוכן הדברים בכללות, ובשיחה עצמה מבאר הרבי את כל זה בצורה רחבה הרבה יותר, עם מראי מקומות מפורטים, שמהם ניתן ללמוד בצורה הרבה יותר רחבה ובהירה את כל הנושא. ומומלץ מאוד ללמוד את הדברים מתוך הכתב.

ולסיום, כותב שם הרבי, שכשם שהיה ביציאת מצרים, שהזכות לזכות לנס של יציאת מצרים היה בזכות התשוקה שלהם למתן תורה,

"עד"ז הוא בגאולה העתידה לבוא בקרוב ממש, דזכותם של ישראל הוא זכות הקיווי והצפי' להגאולה, כדאיתא במדרשים,

שבזה נכלל ג"כ הכוסף והתשוקה לתורתו של משיח, ד"מפני זה נתאוו כל ישראל כו' לימות המשיח כו' לפי שבאותן הימים תרבה הדיעה והחכמה והאמת שנאמר כי מלאה הארץ דיעה את ה'. . מפני שאותו המלך שעומד מזרע דוד בעל חכמה יהי' יתר משלמה ונביא גדול הוא קרוב למשה רבינו ולפיכך ילמד כל העם",

שיהי' במהרה בימינו, תיכף ומיד ממש".