בכדי לענות על שאלה זו יש לדון בפרטים הבאים: א) האם ישנו גיל מסויים שבו אסור להניק. ב) כמו כן יש לעיין אם יש הפרש בין אם פסקה להניק ורוצה לחזור להניק, לבין אם לא פסקה להניק. ג) כמו כן האם ישנו הפרש אם מדובר בתוך עשרים וארבע חודש מהלידה או לא. ד) האם יש הבדל בין אם מדובר בילד בריא וחזק, לבין ילד שנולד חלש וכחוש. ה) בכלל יש לעיין האם ישנו איסור לגדול לשתות חלב אשה הנמצא בתוך כלי.
ראשית יש להביא את המובא בשולחן ערוך יורה דעה סימן פא, סעיף ז', שם מבואר מהם הדברים היוצאים מהטמא שאסור לאוכלם, ומהם דברים שנחשבים כיוצאים מן הטהור ומותר לאוכלם, ומבואר שם בנוגע לחלב אשה, שמותר הוא בשתיה כאשר יצא ממנה, כגון שחלבה אותו לתוך כלי או לתוך ידה וכדומה, ומותר לכל אדם – גם לגדולים לשתותו. אך כמובן כל זה רק כאשר הוא פירש לתוך כלי מגוף האשה. אך היונק משדה האשה עצמם, הרי הוא כיונק שרץ, ואפילו אם היא חולבת את החלב לתוך פיו ואינו יונק ממש. וצריך לקבל מכת מרדות מדברי סופרים על כך שמרד באיסור חכמים.
אמנם תינוק שהחל לינוק משעה שנולד, יכול להמשיך ולינוק עד שיבוא לגיל ארבע שנים אם הוא בריא וחזק שבטבעו, או אפילו עד חמש שנים – אם הוא חולה או כחוש וחלש בטבעו. כמבואר בשפתי כהן ומובא בבאר היטב שם אות טו.
והנה כל היתר זה להמשיך לתינוק לינוק עד ארבע שנים לבריא, ועד חמש שנים לכחוש. הוא דוקא באם הוא ינק ברציפות ללא הפסקה עד גיל זה. אבל אם אין היניקה רצופה כמו למשל אם הוא הפסיק את היניקה לאחר עשרים וארבע חודש, וההפסקה היתה שלשה ימים מעת לעת רצופים, אסור לחזור ולינוק אותו שוב.
וזה עצמו דוקא אם הפסקת היניקה היתה מתוך גמילה של בריאות, שאין לו צורך בזה, ועל כן הפסיקו את ההנקה, אבל אין זה היה מתוך בריאות, אלא מצד חולי – שלא היה יכול לינוק בפיו מחמת חולשה וכדומה. אזי אפילו אם הפסיק לאחר עשרים וארבע חודש שלשה ימים מעת לעת, מכל מקום אפשר לחזור ולהניק אותו.
כמומכן אם פירשה והפסיקה להניקו, וחשבה שיכולה להאכיל אותו כבר כרגיל, ולאחר שלשה ימים אינו מעוניין לאכול ורוצה דוקא לינוק, כך שישנו סכנה באם לא יניקו אותו, מותר לחזור ולהניק אותו אפילו שזהו לאחר עשרים וארבע חודש, ואף לאחר שהפסיק שלשה ימים מעת לעת ויותר.
אך ישנו הפרש בין אם הפסיק מחמת חולי וחזרו להניקו, או שאזי יכולים להמשיך ולהניקו עד לארבע או חמש שנים כמו הדין. אך אם הפסיקו מחמת בריאות ולאחר מכן המשיכו להניקו שוב מחמת סכנה, אזי כאשר תיפסק הסכנה צריך להפסיק מיד את ההנקה ואסור להמשיך להניקו עד לסוף ארבע או חמש שנים כמו הדין הרכיל, מחמת שלא הותר להחזירו אלא מחמת הסכנה, כמבואר בפשתי כהן והובא בבאר היטב אות טז. שהפסקה מחמת חולי היא הפסקה של אונס, וממילא מותר להחזירו לאחר מכן ודינו ממשיך כרגיל. אך הפסקה שלא מחמת אונס אלא מצד עצמו כרגיל, אף שהוכרחו לאחר מכן להחזירו מחמת סכנה ואונס, אז זהו דין צדדי של החזרה, וכאשר תיפסק הסכנה יצטרכו לחזור לדינו שיהיה לפני כן שאסור לחזור ולהניקו. מחמת ההפקה שהיתה ללא אונס.
וכל זה כאשר ההפסקה היתה לאחר עשרים וארבע חודש מהלידה, אבל בתוך עשרים וארבע חודש, לא מתיחסים להפסקה כלל, ואפילו פסקה תקופה ארוכה מלהניק מכל סיבה שהיא, והאשה מעוניינת מכל סיבה שהיא להמשיך את ההנקה יכולה להמשיך ללא כל בעיה. אך רק עד סוף עשרים וארבע חודש מהלידה.
העולה מן האמור: אם פסקה ומעוניינת להמשיך בתוך עשרים וארבע חודשים מהלידה, במקרה כזה יכולה להמשיך לחזור ולהניק את התינוק, עד סוף העשרים וארבע חודש.
אמנם אם ההפסקה היתה לאחר מכן, אזי הדבר תלוי:
אם מדובר בהפסקה של פחות משלשה ימים מעת לעת, היא יכולה להמשיך להניק, אבל אם מדובר בשלשה ימים ולמעלה, היא לא יכולה להמשיך. (אלא אם כן ההפסקה יכולה לגרום לסכנה, כמו אם התינוק לא מעוניין לאכול דברים אחרים. שבזה יכולה להמשיך כל עוד ישנו סכנה).
