הורים וילדים

יש בתים שמקיימים "משנכנס אב ממעטים בשמחה" במשך כל השנה: כשאבא נכנס הביתה, כאשר הוא חוזר מהעבודה, מהתפילה או מכל מקום אחר, הלחץ בבית גובר, הילדים נכנסים ל"כוננות ספיגה" וכדומה. יש בזה כמובן רמות שונות, לפי סוג הבית ולפי רמת הנוקשות של האב, אבל התוצאה היא במהותה אותה התוצאה: כאשר האב מגיע "ממעטין בשמחה".
ומה לגבי השמחה בבית? משתדלים לקיים אותה דרך האם, שהיא קרובה לילדים יותר מהאב ורכה כלפיהם, וממילא מאפשרת בבית יותר פתיחות ושמחה – "אֵם הַבָּנִים שְׂמֵחָה" (תהלים קיג, ט).
לפעמים מציאות כזו נוצרת בגלל אילוצים למיניהם: האב פועל ועסוק בטרדות הפרנסה או בעול השליחות, בהישרדות במלחמת הקיום, והוא חוזר הביתה אחרי יום עמוס, שלא תמיד היה "מוצלח" בגלוי, הוא שרוי במצב רוח "קרבי", טרוד ומאוכזב, והבית כולו מושפע מזה. במקרה הטוב פחות, מאחורי המציאות הזו עומדת "תפיסה" עקרונית, שהמקום של האב בבית צריך להיות מקום סמכותי ונוקשה שיודע להציב גבולות ולעמוד עליהם בתקיפות, יהא אשר יהא.
אומנם לסמכותיות שהאב מקרין בבית נודעת חשיבות רבה. החוזק שהוא משדר ומייצג משפיע על הבריאות הנפשית של ילדיו, והוא חשוב לבניית הביטחון העצמי וחוט השדרה הפנימי שלהם, בבחינת רוממות 'מעל העולם' מבלי להתפעל: "אל יבוש מפני המלעיגים". אם האב רכרוכי וחלש ולא מוצא את מקומו, הילד יתקשה לגבש בתוכו את הביטחון, ה'תקיפות' וחוט השדרה הפנימי. ואולם חשוב ליצור הבחנה ברורה בין סמכותיות ובין כעס וביקורתיות.
אבא סמכותי אינו אבא ש"נדלק" במהירות וילדיו פוחדים ממנו משום שהוא מטיל עליהם אימה. מאבא כזה הילדים מתרחקים; הם אינם מסוגלים להזדהות איתו, ובמקרים מסוימים הם מפתחים כלפיו רגשות שליליים. כאשר אין הזדהות עם דמות האב, גם אין הזדהות עם החינוך שהוא מעניק. אם החינוך לתורה ומצוות נעשה ביד קשה, ובגערות – לא פעם בקול רם בבית הכנסת, קבל עם ועדה: "שב. אל תזוז. תתפלל. למה חלמת עכשיו?" וכדומה, התפילה ויתר המצוות מתקשרות בתודעת הילד לכעס ולנזיפות, והוא יתקשה לאהוב אותן ולשמוח בהן.
לפעמים אימא "מדליקה" את אבא. היא נמצאת שעות רבות עם הילדים בשעות אחר הצוהריים, וכשהאב חוזר עייף אחרי יום העבודה, היא מספרת לו כמה היה לה קשה וכמה הילדים השתוללו, ואזי האב מנסה "להשליט סדר" בבית מתוך הטלת אימה וכדומה.
התנהלות כזאת מעידה על תפיסה שגויה בבסיסהּ.
הביאור החסידי למאמר חז"ל "משנכנס אב ממעטין בשמחה" – הוא שממעטין את כל העניינים הבלתי רצויים על ידי שמחה. ומן הביאור הזה אפשר ללמוד על ההשפעה הרצויה של דמות האב בבית.
את כל הבעיות והקשיים החינוכיים ניתן לרפא ולפתור בעזרת השמחה שהאב מקרין בבית. אב שמקרין שמחה הוא אב שדמותו אהובה על ילדיו, והם נוהים אחריו. אב כזה הופך להיות בעיניהם דמות מרוממת ונעלית, והשמחה שהוא מקרין סביבו גורמת להם לשאוף לרַצּותו ולהתנהג כפי שהוא מלמדם שנכון להתנהג – מתוך אהבה ושמחה, ולא מתוך פחד.
שמחה ורוממות הולכות יחד. הרבי הריי"ץ מביא בקונטרס "דרושי חתונה" שניתן לראות שכאשר אדם נמצא בזמן שמחה, הוא מרגיש רוממות אמיתית ויוצא מישותו וגסותו, ואזי הוא מתקרב לכולם, אוהב את כולם, מהדר בכבודו של כל אדם ורואה רק את מעלותיהם.
כאשר האב נכנס הביתה, עליו להתעלם מהטרדות והקשיים וגם מהבעיות החינוכיות, ולהביט בילדיו במבט מרומם שרואה את הטוב שבהם ואת המעלות שלהם.
הרוממות מתחילה בהרגשה עצמית נכונה. אב שמאמין בעצמו ובערך האלוקי שבו – הדבר יבוא לידי ביטוי בשמחה פנימית, המקרינה החוצה ברוגע ושלווה.
לעומתו, אבא חלש וחסר ביטחון פנימי, מרגיש ש"המילה שלו" אינה חזקה דייה בעיני הילדים, והוא מנסה לחזקהּ על ידי הפחדות ועונשים. לילדים קשה להעריך דמות כזו. בתוך תוכם הם מזלזלים בו. הם מזהים שמנהגו שלכאורה משדר כוח רב כלפי חוץ, אינו אלא ביטוי לחולשה פנימית.
בשל חששם מהעונש שיטיל עליהם או מהתפרצות שלו כלפיהם, הם ייזהרו שלא להכעיסו, אבל לא תיווצר אצלם הזדהות עם המקום הפנימי שלו. הוא לא מרומם בעיניהם.
אב שניחן ברוממות פנימית אמיתית, משרה בביתו אווירה רגועה ושמחה. כל ההתבוננות שלו בבית נעשית מזווית ראייה מרוממת. הוא רואה את הקשיים והבעיות ואיננו מתעלם מהם, אבל הוא איננו מתבונן בהם מתוך מקום רגשי מבוהל אלא מתוך מקום רגוע ושמח.
גם במקרים שבהם מטרידים אותו עניינים אישיים, הוא איננו מאפשר להם לפגום באותה האווירה השמחה החשובה לבית. אב כזה מבין שאסור לאפשר לטרדות הללו לגרום סבל לילדים, ומוטלת עליו האחריות להתגבר על הקושי ולהאיר פנים לבני ביתו תמיד.
אומנם יש מקרים ומצבים שבהם נדרשת תקיפות, ובהם האב נדרש להיות תקיף, אבל חשוב שכל תקיפות תיבנה מתוך מודעוּת שיש בה צורך ומתוך חשיבה מושכלת, ולא תהיה תוצאה של אובדן עשתונות.
על דמות האב נוכל ללמוד גם מהיחס של הרבי לחסידים, שהרי כולנו בבחינת ילדיו, ובפרט ביחס של הרבי לילדים כפשוטו, חיילי צבאות ה'. בזמני כינוסי הילדים, כמו בכינוסים הגדולים של ה'פארד' של ל"ג בעומר, ראו במוחש את הרוממות של הרבי, אך גם את השמחה ומאור הפנים, ומזה נוכל ללמוד גם על דמות האב שחשוב להקרין כלפי הילדים שלנו.