בכדי לענות על שאלה זו יש לדון בפרטים הבאים: א) מה גדר ההיתר של הדלקת אש ביום טוב, האם זה רק לצורך אוכל נפש, או אף לשאר דברים הנצרכים, ואם כן, מהו הגדר של 'צורך'? ב) האם ישנו הבדל האם מעוניין להדליק נר נשמה כי כך נוהג בסתם בכל חג או שבת, או אם מדובר שחל בחג יום של 'יארצייט' על אחד מהוריו? ג) האם יש הפרש בזה בין יום הראשון של יום טוב ליום השני? ד) באם אסור להדליק, האם ניתן להדליק את הנר על ידי גוי?
ראשית יש לציין את הכלל בהלכות יום טוב שחל בחול, שמותר להבעיר אש לצורך אוכל נפש, ולא זו בלבד, אלא מתוך שהותרה הבערה לצורך אוכל נפש, הותרה גם כן שלא לצורך אוכל נפש, אך בלבד שיהיה בהבערה זו צורך קצת ליום טוב.
ולפי זה נפסק בשולחן ערוך סימן תקיד סעיף ה', שנר של בטלה, כלומר נר שאינו צריך לאורו, אסור להדליק אותו ביום טוב. והיינו לא רק שאם אין לו צורך בהבערת אותו הנר כלל שאסור, ויתירה מזו שלכמה פוסקים יש בזה אף חיוב מלקות, אלא אפילו אם עושה זאת לאיזה צורך, כמו למשל שרוצה להראות את כבוד עושרו ופזרנותו, כל שאין כוונתו בהבערה והדלקה זו לצורך כבוד יום טוב עצמו, או לצורך גופו כלל, אסור להדליק נר זה (משנה ברורה).
אמנם אם עושה זאת לצורך כבוד יום טוב וודאי שמותר, ואף יש בהדלקה זו מצוה. ולמרות שכבר הדליק נרות בברכה לצורך היום טוב, מכל מקום אם מוסיף נרות להרבות בכבוד היום מותר שהרי זה מרבה בשמחת היום [כמובן כאשר מדליק בלילה ולא ביום שאזי אין זה מוסיף אורה – וממילא אין זה מוסיף שמחה] (שולחן ערוך אדה"ז). ומכל מקום כיום אין זה נוגע למעשה מפני שישנו אור החשמל וברוב הפעמים אין זה מוסיף אורה.
וממשיך בשולחן ערוך שם, שנרות של בית הכנסת מותר להדליק מאחר ונחשבים מכבוד המצוה, ולא רק בלילה שבלא נרות לא ניתן להתפלל כראוי ואנשים לא יבואו, אלא אפילו אם מדליק ביום גם כן מותר, כי זה מכבוד בית הכנסת, כמו שנאמר באורים כבדו ה' (שבולי הלקט).
וכמו כן נרות שמדליקים בעת מצוות ברית מילה הרי הם כמו נרות בית הכנסת, שזהו חלק מכבוד וחיבוב המצוה (המהרש"ל).
ובביאור הלכה (דיבור המתחיל נר) כתב שנר של יארצייט שמדליק האדם ביום פטירת הוריו, אם לא הדליק אותו מערב יום טוב, אזי ידליק אותו על כל פנים בחד בו אוכל בכדי שיתווסף באמצעות זה אור לצורך יום טוב. ויותר נכון אם ידליק את הנר בבית הכנסת שאזי יצא לגמרי מחשש נר של בטלה.
אמנם כותב שם שבשעת הדחק יכול לסמוך ולהדליק בכל אופן, מאחר וניתן להחשיבו גם כן כעין נר של מצוה שהרי הוא לכבוד אבותיו (אך כמובן האמור הוא דוקא כאשר מדובר על הוריו שיש בהם משום מצוות כיבוד – אף לאחרי מותם, ובזה ניתן להחשיב הנר כצורך מצוה. אך על שאר קרובים לא). וכן הביא המשנה ברורה גם כן בסימן רסא, טז. שהדלקת נר של יארצייט נחשב כצורך גדול כי העולם נזהרים בו.
אך בקיצור שולחן ערוך סימן צח סעיף א' וכן בפרי מגדים במשבצות זהב קלב, ב, כתבו לאסור להדליק נר של יארצייט – אפילו בבית הכנסת, אלא ידליק אותו על ידי נכרי.
ובכל האמור אין הבדל בין יום טוב ראשון ליום טוב שני.
העולה מן האמור: שאם חל לאדם יארצייט ביום טוב (שחל בחול) על אחד מהוריו, אזי האופן הכי מובחר בכדי לצאת ידי כל הדעות, הוא להדליק את הנר מערב יום טוב. ואם לא הדליק, אזי האופן הכי מובחר לאחר מכן הוא להדליק את הנר על ידי גוי. ואם אין באפשרותו לעשות כן, אזי ידליק את הנר בבית הכנסת שבזה נחשב הוא בוודאי לצורך מצווה. ואם גם זה אין באפשרותו ומאוד נוגע לו הדבר, המיקל ומדליק את הנר מכל מקום, יש לו על מי לסמוך - שנחשב כנר של מצוה.
