נושא: כללי

האיש אחד יחטא?

ב"ה. בפרשה מסופר שמשה רבינו טוען לקב"ה – האיש אחד יחטא ועל כל העדה תקצוף? ואז הקב"ה עונה לו תשובה – יפה אמרת.

אם אפשר לקבל הסבר נוסף על הדיון הזה בין הקדוש ברוך הוא למשה רבינו, מה חשב משה ומה ענה לו הקב"ה, כי לא הצלחתי להבין מה בדיוק הולך שם. יישר כח לכם על כל התשובות הנפלאות.

שלום וברכה, כדי לראות את המענה על השאלה, נצטרך להקדים את הסיפור כפי שהוא מופיע בחומש, ואת המפרשים השונים שמבארים את הדין ודברים.

התורה מספרת בפרשת קורח כך:

(כ) וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן לֵאמֹר: (כא) הִבָּדְלוּ מִתּוֹךְ הָעֵדָה הַזֹּאת וַאֲכַלֶּה אֹתָם כְּרָגַע: (כב) וַיִּפְּלוּ עַל פְּנֵיהֶם וַיֹּאמְרוּ אֵ-ל אֱ-לֹ-הֵ-י הָרוּחֹת לְכָל בָּשָׂר הָאִישׁ אֶחָד יֶחֱטָא וְעַל כָּל הָעֵדָה תִּקְצֹף: (כג) וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר: (כד) דַּבֵּר אֶל הָעֵדָה לֵאמֹר הֵעָלוּ מִסָּבִיב לְמִשְׁכַּן קֹרַח דָּתָן וַאֲבִירָם:

ומפרש רש"י על "ויפלו על פניהם.. א-ל אלוקי הרוחות..."

"יודע מחשבות. אין מדתך כמדת בשר ודם, מלך בשר ודם שסרחה עליו מקצת מדינה אינו יודע מי החוטא לפיכך כשהוא כועס נפרע מכולם אבל אתה לפניך גלויות כל המחשבות ויודע אתה מי החוטא – האיש אחד הוא החוטא ואתה על כל העדה תקצוף (בתמיה).

אמר הקב"ה יפה אמרת אני יודע ומודיע מי חטא ומי לא חטא".

המלבי"ם מפרש על הפסוק הזה בצורה מסוימת, כמו שנראה לקמן –

משה השיב הרי לא חטאו במעשה ומדוע יכלה אותם, שאם מפני שלא מיחו בידם מלהקטיר קטורת זרה הרי עשו זה עפ"י צווי של משה, ועם מפני שהיה להם איזה הרהור וספק במחשבה, הלא אתה אל-הי הרוחות וידעת ציורי הרוח ומחשבותיו, וידעת שעדיין לא אבדה האמונה מכליותיהם,

ואם מפני הערבות שכל ישראל ערבים זה בזה, זה מצד הבשר י"ל קשר זל"ז לא מצד הרוח והנשמה שמצד זה בן לא ישא בעון האב, וכמ"ש ביחזקאל (יח) הן כל הנפשות לי הנה וכו' הנפש החוטאת היא תמות וכמו שפרשתי שם שמצד הנפשות אין שורת הדין נותן שישא בן בעון אביו וכ"ש איש בעון חברו, ואתה אלה-י הרוחות ואין לך לענוש רק החוטאים לבד והאיש אחד יחטא ועל כל העדה תקצוף.

בשיחה מיוחדת, שמתעכב הרבי על הרש"י הזה, מסביר הרבי את משמעות טענתו של משה רבינו.

וזה תוכן הטענה: קרח הוא זה שפיתה את אנשי העדה ומשכם בדברים שהוא מתכון לטובתם, עד שהכניסם בתלונות על משה ואהרן.

וכן הוא אותו הדבר בנוגע לראשי המשתתפים במחלוקת – דתן ואבירם ואנשים מבני ישראל חמישים ומאתים – שהשתתפותם במחלוקת באה על ידי זה שקרח פיתה אותם והסיתם, עד שנדמה להם שטענתו נכונה.

אבל הם מצד עצמם ללא פיתויו של קרח, לא היו נכנסים למחלוקת זו.

ואף שאין זו התנצלות, והיה להם לשמור עצמם ולהתרחק מן הרשע, ולהיות חזק בדעתו שלא להתפעל מהפיתויים- עם כל זה, הרי בפועל לא נחלקו על משה ואהרן אלא בהשפעתו של קרח.

והדמיון למדינה שסרחה הוא,  שהנהגה זו היא דומה למדינה ש"סרחה" – התנהגותם היתה סרוחה, מאוסה אצל המלך, אבל הם לא התכונו למרוד במלך. אך בתוכם יש מי שהביא לסרחון, מי שגרם לכולם לחטוא;

ובמלך בשר ודם שלא יודע מי המסית – הוא נפרע מכולם. ואילו הקב"ה שיודע את כל המחשבות, לא ייתכן שיעניש את אלו שרק סרחו בעונש החמור של החוטא.

תשובת הקב"ה, על כללות טענתו של משה שאין להעניש אלא את החוטא אומר הקב"ה "יפה אמרת".

אלא שבנוגע להפרט – אין זה כמו שחשב משה שרק אחד חטא, אלא ש"אני יודע ומודיע" שלא רק קרח חטא, אלא גם דתן ואבירם (משא"כ שאר אנשי העדה).

ומזה לומד הרבי הוראה נפלאה בעבודת האדם, על פי המסופר שמשה שלח לקרוא לדתן ואבירם והם לא נענו לו, עד ש"ויחר למשה מאד" – שכל זה מורה שהנהגתם היתה באופן של חטא ולא רק באופן של סרחון. ולאחר כל זה דן אותם משה לכף זכות ואומר "האיש אחד יחטא"!

למרות שהם לא נענו לבקשתו של משה, ולא היו מוכנים לשמוע אליו, עם כל ההשתדלות שמשה רבינו עושה עבורם.

ולאחרי כל זאת, משה רבינו לא מלמד עליהם חובה, חס ושלום, אלא מלמד עליהם זכות, ואומר "האיש אחד יחטא"!!

ומזה לומד הרבי הוראה, עד כמה צריך כל אחד ואחד, שיש בו בתוכו בחינה ממשה רבינו עליו השלום, לפעול ולהשריש בנפשו מידה זו – לדון את חברו לכף זכות, ועד שאפילו שהנהגת חברו היא באופן ששוללת לכאורה כל לימוד זכות, בכ"ז עליו להפך בזכותו וכתוצאה מזה – יעשה כל התלוי בו להחזירו ולהעמידו בדרך הישרה.

מקורות

נפסק בשולחן ערוך הלכות קריאת ספר תורה (סימן קלה סעיף יד): "בני אדם החבושין בבית האסורין, אין מביאים אצלם ס"ת אפי' בר"ה ויוה"כ. הגה: והיינו דוקא בשעת הקריאה לבד, אבל אם מכינים לו ס"ת יום או יומים קודם, מותר (אור זרוע הגהות אשרי פ"ג דברכות)".


ובמשנה ברורה (שם ס"ק מט) כתב: "והאחרונים הסכימו דה"ה אם הכין מקום לס"ת באותו יום שיהא מונח שם יום או יומים דשפיר דמי, ובלבד שיניחה שם במקום שהכין קודם זמן הקריאה, ובשעת הקריאה יוציאנה ויקרא בה, ואח"כ יחזירנה לשם, דאז אין מינכר שהבאתה היתה לצורך קריאה בלבד, אלא שקבע דירתה בכאן לאותו זמן".


ובמגן אברהם (סקכ"ב) כתב: יום או יומים. ז"ל מהרמ"פ אם מכינין לו ארון או תיבה על יום או יומים שרי (ד"מ סי' קמ"ט) משמע דהעיקר תלוי באם שעושין שם מקום קבוע לס"ת שרי.


ובפרי מגדים (שם אשל אברהם ס"ק כב) כתב על דבריו: אפשר דלאו דוקא קובעין, אלא הוא הדין אם מניחים כך בחביות וכדומה שפיר דמי, והעולם מקילים בכל, ואין נכון.


והיינו שדי בארון רגיל מכובד ונקי שהוציאו משם את כלי תשמישי הבית וכדו' שאינם לכבוד שיהיו יחד עם הס"ת, אך על השלחן והספר תורה מכוסה בטלית אין די בכך. [ראה פסקי תשובות שם אות כה. והוסיף שם עוד כמה דברים מהאחרונים שנוהגים בשעת ההעברה והם: א. בשעה שמובילים אותה ברחוב נוהגים לכסותה בטלית. ב יש ליזהר שלא לעבור ליד מקומות שיש בהם טינוף וצואה ואשפה מגולה. ג. ויש להדר שילכו עמה עשרה אנשים ללוותה. עיי"ש].