בעניין תבשיל שכבר נתבשל ומעוניינים לחממו, מבואר בשולחן ערוך אורח חיים הלכות שבת סימן שיח סעיף ד, שתבשיל שנתבשל כל צרכו, יש בו משום בישול אם נצטנן.

וכתב על כך הרמ"א, שיש אומרים שזהו דוקא אם מצטמק ויפה לו. אך אם לא נתבשל כל צרכו, ואפילו נתבשל כמאכל בן דרוסאי, שייך בו בישול אפילו בעודו רותח.

אמנם כל האמור שיש בו בישול אחר בישול, הוא רק בתבשיל שיש בו מרק, אבל דבר שנתבשל כבר, והוא יבש, מותר לשרותו בחמין בשבת. ואם הוא דבר יבש שלא נתבשל מלפני השבת, אין שורין אותו בחמין בשבת אבל מדיחים אותו בחמין בשבת, חוץ מן המליח הישן ומן הדג שנקרא קולייס האספנין שאינם צריכים בישול אלא מעט, והדחתן היא גמר מלאכתן. וכמו כן כל דבר קשה שאינו ראוי לאכול כלל בלא שרייה, שאסור לשרותו בשבת, דהוי גמר מלאכה.

ומקור הדברים הביא בטורי זהב סימן קטן ג', שזהו דעת רש"י שפירש בעניין הסתירה שישנה בגמרא, מצד אחד מבואר בפרק ראשון של מסכת שבת דף יח שנותנין צמר ליורה סמוך לשבת, והקשתה הגמרא שנחשוש שמא מגיס בה, כלומר שמא יהפך ביורה וזה נחשב לבישול, ומשמע מכך שיש בישול אחר בישול. ובהמשך המסכת בדף קמה שנינו במשנה, כל שבא בחמין, כלומר שנתבשל בערב שבת, שורין אותו בשבת, כלומר בחמין כדי שיהא נימוח. ומשמע שאין בישול אחר בישול?

אלא שיש לחלק שבדף קמה מדובר בדבר יבש, כפי שאמרו שם בתרנגולת של ר' אבא שהיה מבשלה ושורה אותה ימים רבים בחמין למחות מאליה ואוכלה לרפואה, אבל בתבשיל שיש בו מרק, יש בישול אחר בישול.

ובהמשך דבריו הביא את דברי הרא"ש שהקשה מהמשנה בפרק המביא: אחד מביא את האור ואחד מביא את העצים - כולם חייבים, אף על פי שאותו שנתן לתוכה מים נתחייב משום מבשל, והמגיס בה גם חייב משום מבשל, משמע שיש בישול אחר בישול אף על פי שלא נצטננו?

ודוחה את דבריו, שיש לומר שעד שלא נתבשל כמאכל בן דורסאי, אזי כל המקרב בישולו חייב. ואחר שנתבשל כמאכל בן דורסאי אפשר שאין בישול אחר בישול. ומסתבר שעד שלא הגיע למאכל בן דורסאי כל המקרב בישולו חייב, ואחר שנתבשל כמאכל בן דורסאי אם נצטנן והרתיחו חייב כפי שפירש רש"י בפרק ראשון של שבת לגבי שמא ירתיח, ששמא ירתיח קדירה שנצטננה כשירצה להטמינה וירתיחנה באור, ונמצא מבשל.

וגדר דבר שנצטנן כתב במשנה ברורה סימן קטן כד, שזהו כאשר אין היד סולדת בו אף שהוא קצת חם עדיין, אבל אם היד סולדת בו אף שנצטנן מרתיחתו לא שייך בו בישול עוד, אלא בכלל רותח הוא ואין בישול אחר בישול.

אמנם כל זה הוא דעת המחבר, אבל הרמ"א לקמן בסעיף טו כתב, שכל זמן שלא נצטנן לגמרי נהגו להקל שאין בו משום בישול. אמנם בדבר לח כיון שהלכה חמימותו ונצטנן, אזי בטל ממנו שם בישולו הראשון, ואסור לדברי הכל.

והנה כתב בשולחן ערוך אדה"ז סימן שיח סעיף יז, שכלי ראשון אפילו לאחר שהעבירוהו מעל האור מבשל כל זמן שהיד סולדת בו, ולפיכך אסור ליתן לתוכו תבלין וטוב למנוע מלתת תבלין בכלי ראשון אפילו אין היד סולדת בו כדי לעשות הרחקה וסייג לדבר, אבל מלח מותר ליתן בתוכו כיון שהעבירו מעל האש שהמלח צריך בישול רב כמו בשר שור ואינו מתבשל אלא על האש, ומכל מקום בשר שור אסור ליתן בכלי ראשון שאף שהבשר אינו מתבשל מכל מקום הלחלוחית שעליו מתבשל, אלא אם כן שהוא יבש שאין עליו לחלוחית כלל. ויש אומרים שהמלח אינו צריך בישול אלא מעט, ואסור ליתנו אף בכלי שני כל זמן שהיד סולדת בו, והמחמיר תבוא עליו ברכה.

ומדיוק דבריו נראה שכל הגדר של יבש ולח הוא לא בלחות הנמצאת בתוכו, אלא רק במה שישנו בתוכו, או נמחה מעל גביו (כמו שומן קרוש הנמחה הימנו), ולכן גם לפי החומרא שכתב בסידור אדה"ז לאסור לבשל דבר יבש אפילו שכבר נתבשל כל צורכו אם נמחית ממנו לחות, מכל מקום כל זה הוא רק בלחות שעל גביו ולא במה שבתוכו. וכמו כן גדר לחות מובא בכמה מקומות בשולחן ערוך שזהו 'טופח על מנת להטפיח', ולכן יש להתייחס לכל מאכל לפי הנראה על גביו מבחוץ האם הוא יבש או שישנה עליו לחות האמורה, ולפי זה לדונו לעניין האמור.

העולה מכל האמור: שאף לשיטת השולחן ערוך אדה"ז המחמיר בלחות מועטת הנמחית מעל גבי דבר היבש, מכל מקום יש לבדוק במציאות בכל תבשיל לגופו, ובענייננו, שאם הקוגל המדובר הוא יבש מלמעלה (ולא מתייחסים ללחות השמן שבתוכו וכן בינו לתבנית, מאחר והוא דבוק לתבנית לגמרי, כפי שזה בדרך כלל, אזי נחשב זה לתוך המאכל, וכבר נתבאר שמתייחסים רק ללחות הקיימת על גבי התבשיל מבחוץ), אזי יהיה מותר להניחו על מקור חום (בהפסק ע"י תבנית הפוכה וכדומה) כי הוא בגדר יבש. ואם יש על גביו לחות שמן, אזי יש לבדוק האם הלחות היא 'טופח על מנת להטפיח' (שכאשר מניחים את האצבע עליה ונוגעים ביד השניה – הלחות עוברת ליד השניה), שאם כן, אזי יהיה אסור, ואם לאו – מותר.