בשאלות ותשובות אור לציון חלק ב הלכות ברכות הערה י הביא על צנימים שברכתם המוציא, וכתב על כך שהטעם פשוט שכיון שעיקרו לחם ברכתו המוציא, ולא כמי שרצה לומר שברכתם מזונות. ועל כל פנים יזהר לאכול כזית מן הצנימים בתוך שיעור אכילת פרס.
אמנם סיים שם, שצנימים מיוחדים שמתחילת אפייתם נעשים צנימים, דינם כדין דבר נכסס, שכתב בשולחן ערוך שם בסעיף ז' שברכתם מזונות, וצנימים אלו אינם מצויים כל כך כיום.
ודין זה של דבר הנכסס, מבואר בשולחן ערוך אורח חיים הלכות בציעת הפת, סעודה, וברכת המזון סימן קסח סעיף ז, שפת הבאה בכיסנין, יש מפרשים: פת שעשוי כמין כיסים שממלאים אותם דבש או סוקר ואגוזים ושקדים ותבלין. ויש אומרים שהיא עיסה שעירב בה דבש או שמן או חלב או מיני תבלין ואפאה, והוא שיהיה טעם תערובת המי פירות או התבלין ניכר בעיסה. ויש אומרים שזה נקרא פת גמור, אלא אם כן יש בהם הרבה תבלין או דבש כמיני מתיקה שקורין לעקיך שכמעט הדבש והתבלין הם עיקר, וכן נוהגים.
וממשיך שם, שיש מפרשים שהוא פת, בין מתובלת בין שאינה מתובלת, שעושים אותם כעבים יבשים וכוססים אותם, והם הנקראים בישקוניש. והלכה כדברי כולם שלכל אלו הדברים נותנים להם דינים שאמרנו בפת הבאה בכסנין.
ולפי זה יש להם דין של פת הבאה בכיסנים, שכל עוד אינו קובע על כך סעודתו, ואינו אוכל כמות גדולה, וכפי שזה בדרך כלל, אזי ברכתם מזונות.
ובטורי זהב סימן קטן ח' פירש על מה שכתב המחבר כעבים יבשים. פירוש ערוכות יפה כגלוסקאות נאות. ועל מה שכתב וכוססין אותן כתב שהיינו הקיכליך שעושין בסעודות לתיאבון ולא כדי להשביע.
ובפרי מגדים משבצות זהב כתב על דבריו, שאפילו הם לחם גמור, חמשת מיני דגן נילוש עם מים לבד, הואיל ועשוים רק לכסוס לתענוג ואין אוכלין אותם כדי שביעה, לא החמירו בכזית וביצה.
עוד הביא מה שכתב המגן אברהם, שלמרות שזהו לחם גמור הוא, מכל מקום אינה עשויה לשביעה.
וראיה לדעה זו הביא בביאור הגר"א מהפסוק ביהושוע 'וכל לחם צידם יבש היה נקודים', שתרגומו יבש הוה כסנין, אבל בתוספתא פרק ד' משמע כפירוש הראשונים, דתניא שם הביאו לפניו מיני תרגימא מברך עליהן בורא מיני כסנין.
ובלבושי שרד פירש על מה שכתב המחבר כעבים יבשים. כך שמם בערבי, ובלשון ספרד נקרא בישקוגיש. והם בלישתן ואפייתן נעשים יבשים עד שנפרכים, ואין זה נקרא אוכל אלא כוסס, ואין דרכם לאכול מזה הרבה, לכן אין לו דין פת.
ודעה זו הובאה בשולחן ערוך אדה"ז שם סעיף טז, שלדברי האומרים שפת הבאה בכיסנין היא פת גמורה שנלושה במים לבד אלא שאחר כך מילא אותה דבש או במיני פירות או עשה ממנה עוגות דקות יבשות וכוססין אותו לתיאבון ואף שבשעת לישה היה לחם גמור וגם נאפו בתנור כלחם גמור אף על פי כן אין מברכין עליהם המוציא וברכת המזון הואיל ואין דרך רוב בני אדם לקבוע עליהם כל שכן עיסה שנילושה במים ואחר כך בישלה או טיגנה במשקה או בדבש שבודאי הטיגון בדבש אינו גרוע ממילוי בדבש האפוי בתנור שמבטלו מתורת לחם גמור שהרי המילוי אינו אלא בפנים ובטיגון כל העיסה היא שרויה בדבש ובלועה ממנו בכולה וגם לא נאפית בתנור כלל. וכבר נתבאר למעלה שמן הדין יש להקל בדברי סופרים וכל שכן כאן שהמנהג להקל בכל ענין.
אמנם בסדר ברכות הנהנין לא הביא דעה זו, ויש שלמדו מכך שמחמיר בזה.
לפועל הובא במדריך הכשרות של הבד"ץ העדה החרדית בירושלים לברך עליהם מזונות, מאחר והקרוטנים נעשים בדרך כלל מלחם הנאפה הנאפה במיוחד לשם כך ואינו ראוי לאכילה כל כך, ועשוי רק לצורך הקרוטונים, וגם הוא קשה ככיסנים ולכן מברכים על הנעשה מהם בורא מיני מזונות, וכן פסק הגרי"מ רובין שאינו נחשב כלחם אפילו אם עשים זאת בשני שלבים שקודם עושים אותם כלחם ואחר כך חותכים אותם לחתיכות קטנות.
העולה מן האמור, שהקרוטנים הנעשים במיוחד לשם כך מבצק המיוחד לכך כפי שמוכרים בחנויות, העיקר לדין שברכתם מזונות (כל עוד אינו אוכלם בפני עצמם בכמות גדולה למזון ולהשביע), והמחמיר לאכול רק בתוך הסעודה יחמיר לעצמו.
