בכיה בעשרת ימי תשובה

בכיה זו עניינה שהאדם מרגיש התבטלות לגבי ה', מצד מסוגלות ימים אלו שישינו קירוב המאור אל הניצוץ, ולכן כמובן שאין תועלת בבכיה חיצונית על ידי שהאדם מכאיב לעצמו וכדומה חלילה, אלא שהאדם צריך להתבונן במעלת ימים אלו ועניינם, עד שמרגיש קשר והתבטלות לה' באופן של בכיה.

מקור מאמר זה הוא מהאריז"ל, ומובא בלקוטי תורה, ובכמה מקומות בשיחות הרבי, ראה לדוגמא לקו"ש ח"ט עמ' 206 ואילך, עיין בשיחה שם.

וראה גם המובא בשיחת נצבים תשי"א:

כתיב "וגילו ברעדה", היינו, שגם העבודה ד"ימים נוראים" בקו היראה, "רעדה", צריכה להיות מתוך שמחה – "גילו ברעדה". ויש להוסיף בדיוק לשון הכתוב "גילו ברעדה" – ולא "רעדו בגילה" – שההתחלה היא בעניין השמחה ("גילו"), אלא שהשמחה צריכה להיות מכוסה ברעדה. ומה שכתוב בכתבי האריז"ל ש"כל מי שאינו בוכה בראש-השנה ויום הכיפורים אין נשמתו שלימה" – אין הכוונה לבכייה של מרירות על מצבו הלא טוב, אלא בכייה של שמחה, שמצד גודל ועוצם מעלת הגילויים דראש-השנה ויום הכיפורים שאין כלי מוחו יכולים להכיל נעשית אצלו בכייה בדמעות, על דרך מה שכתוב אודות רבי עקיבא שזלגו עיניו דמעות כששמע סודות התורה מרבו רבי אליעזר. [ועל-פי זה יומתק דיוק הלשון "כל מי שאינו בוכה כו' אין נשמתו שלימה", שבכייה זו קשורה עם שלימות הנשמה – כיוון שאין הכוונה לבכייה של מרירות על מצבו הלא טוב, שאינה שייכת לשלימות הנשמה, ואדרבה כו', אלא הכוונה היא לבכייה שמצד הרגש גודל ועוצם מעלת הגילויים דראש-השנה ויום הכיפורים, שגילויים אלה נרגשים מצד שלימות הנשמה דווקא, אלא שלהיותם גילויים נעלים ביותר, הרי גם מצד שלימות הנשמה אין בכוחו להכילם].