לגבי חודש אב נאמר "משנכנס אב ממעטין בשמחה". אך ידוע הפתגם החסידי על הוראה זו: משנכנס אב, ממעטים את העניינים הבלתי רצויים שנמצאים בחודש זה, באמצעות – שמחה.
החסידות מדגישה תמיד את עניין השמחה, וגם בימים אלו יש להוסיף בשמחה, אלא שיש לעשות זאת בדרך המותרת על פי השולחן ערוך, וכפי המנהג שהרבי עורר עליו פעמים רבות: לעשות סיומי מסכת בתשעת הימים, כדי להוסיף בשמחה באופן המותר.
הכלל הזה – שדווקא במצב המבטא התגברות הגלות, קושי והסתר, יש להוסיף בשמחה – איננו מצטמצם לגלות הכללית לבדה: הוא אמור גם, ואפילו בעיקר, בקשר לגלות הפרטית של כל אחד בענייניו שלו.
לדוגמה: יש אנשים שטרם זכו להקים בית בישראל. הם נמצאים במצב של 'ריחוק', בדידות. לפעמים הם כבר מיואשים. הם אינם יודעים איפה לחפש ואיפה למצוא את אבֵדתם (כלשון חז"ל בקשר למציאת זיווג שמכנים את המבקש "מחפש אחר אבדתו"), עד שהם מרגישים "אבודים" בעצמם.
זהו סוג של גלות. כידוע, שהבית היהודי הפרטי הוא מעין בית מקדש, וכשלא מצליחים להקים אותו, זהו מעין המצב של תשעת הימים, שבהם אנו מרגישים במיוחד את החיסרון של בית המקדש.
על דרך זה יש "גולים" נוספים השוהים ב"גלויות" אחרות: "גלות" בשלום הבית, "גלות" בחינוך הילדים, ועוד. כל הדאגות בענייני פרנסה, בריאות ועוד – משרות על האדם תחושת "גלות".
תורת החסידות באה ומדגישה שגם בזמן הגלות וההסתר, צריך להוסיף בשמחה, והוספת השמחה היא־היא הדרך להמעיט את קושי החורבן.
לגלות את הפנימיות
כך גם ב"גלות" האמורה של הבדידות וחוסר מציאת הזיווג:
אומנם המצב בהווה קשה וכואב, יש ריחוק והוא מביא באופן טבעי לעצב, ולמרות זאת עלינו להוסיף בשמחה.
העצבות והייאוש חלילה לא מקדמים את בניין הבית הפרטי ולא את חיזוקו והעצמתו. היכולת לשמוח, דווקא היא שתקדם את מציאת הזיווג או את פתרון הבעיות והקשיים האחרים.
השמחה אינה רק דרך ואמצעי להתגבר על הקושי ותחושת הריחוק. השמחה מסמלת את הפנימיות של העניינים לאמיתתם, ולכן בעומק הנהגה זו של מיעוט העניינים הבלתי רצויים באמצעותה, טמון היגיון רוחני עמוק ועיקרון חשוב – יש להבדיל בין פנים לחוץ.
בחיצוניות יש גלות, אבל הפנימיות תמיד טובה. גם בזמן חורבן בית המקדש עצמו, זמן של גלות והסתר פנים, הכרובים בקודש הקודשים פנו זה אל זה, פנים אל פנים. עמידתם סימלה אהבה וחיבה, כי בפנימיות צומחת גאולה.
מי שמחובר אל הפנימיות, מסוגל לשמוח גם כאשר בחוץ נראה חורבן, בדומה לרבי עקיבא שֶׁשָּׂחַק כשראה שועל יוצא מבית קודש הקודשים.
דברים אלו אמורים גם בחיים האישיים. כשהאדם מרגיש "אבוד" ורחוק, עליו להבין שהתחושות האלה קשורות רק לחיצוניות. מצד האמת הפנימית – הוא לא אבוד. אדרבה, בפנימיות הוא מחובר מאוד וקרוב מאוד. בפנימיות, המציאות שלמה. והדרך להמעיט את כוחה של המציאות החיצוניות הבעייתית ולחשוף את הפנימיות הטובה והשלמה – היא שמחה.
השמחה נובעת מאותה אמונה וידיעה שהקב"ה נמצא איתנו תמיד ומלווה אותנו, וכל הכאב והריחוק, מטרתם לקדם אותנו לקרבה גדולה יותר.
החב"ד בשלמות
החיצוניות והפנימיות הן שני צדדים שעומדים לפנינו, ועלינו לבחור: האם נסתפק בחיצוניות או נאחז גם בפנימיות? האם נדגיש בימים אלו רק את הצער והאבל, או כמו שהרבי מלמד ומדגיש, נקדיש זמן ומאמץ ללמוד על ענייני בית המקדש, לחזק בתוכנו את השאיפה לבניינו ונתחיל לחיות גאולה?
לשם כך אנו צריכים להשתמש בכוחות החב"ד (חוכמה בינה ודעת) שלנו.
כוחות החב"ד קשורים במיוחד לשלושת השבועות, כמובא במאמרי החסידות, ששבעת השבועות שאחרי תשעה באב ("שבעה דנחמתא") הם כנגד שבע המידות, ושלושת השבועות של ימי בין המצרים הם כנגד החוכמה הבינה והדעת.
החורבן והנפילה ניכרים בעיקר ברובד החיצוני, אך לא בהם בלבד. הם ניכרים גם בכוחות הנפש – במידות וברגשות, וזאת כאשר הם מנותקים מהמוחין. הניתוק הזה מאפשר לתת מקום לא רק למידת החסד אלא גם למידת הגבורה והדין.
כשאדם מתרגש, הוא נע ונד, הוא מזדעזע ונבהל. ההתבוננות שמתוך המוחין מאפשרת לראות שמאחורי המצב החיצוני, יש 'תוכנית' אלוקית, שכל הגלות היא מצב זמני שנועד להביא לבניין נעלה יותר.
הפנימיות תמיד שלמה. עצם הנשמה שבנו תמיד טוב ושלם, והנשמה שבנו מתגלית בכוח החוכמה שבנפש, כמוסבר בתניא בהרחבה (בפרקים יח ויט), במעלתה של האהבה המסותרת, השייכת לכוח החוכמה. כאשר מתגלה הפנימיות שבנו, אין מקום למשברים ונפילות – "יָמוּתוּ – וְלֹא בְחָכְמָה" (איוב ד, כא).
ההתבוננות מתוך אותו 'ביטול' של חוכמה מאפשרת לראות את המציאות בצורתה השלמה, להאמין שבפנימיות הכול שלם, וגם לנסות למצוא את המעלות הטמונות במצב הקיים, ומתוכן – לנוע קדימה.
זה המתכון לגאולה הכללית, אך גם לגאולה הפרטית, כל אחד בענייניו, כי רק בכוח השמחה, הנובעת מראייה פנימית בתוכנו, נוכל לצאת מהגלות הפנימית: "כִּי בְשִׂמְחָה תֵצֵאוּ" (ישעיהו נה, יב).
