בתוספתא מובא "שתי קופות בשתי עליות, שתי מגורות בעליה אחת – הרי אלו יעלו" (מגורה היא מקום אחסון גדול יותר מקופה). וביארו בירושלמי ששתי קופות מצטרפות יחד לבטל את האיסור אפילו שנמצאות בשתי עליות גג שונות, כיון שבדרך כלל מפנים את הקופות יחד והן עשויות להתערב זו בזו, וכיון שעשויות להתערב אנו מקילים לדון אותם כבר מעכשיו כמעורבות. אמנם מגורות שהן גדולות יותר מצטרפות לבטל את האיסור רק כשנמצאות בעליה אחת, כיון שמפנים יחד רק את המגורות הנמצאות בעליה אחת, וממילא מגורות שנמצאות בעליות שונות אינן עשויות להתערב.
הוא הדין לשתי קדירות:
על פי זה כתב הרשב"א שאם היו שתי קדירות של היתר בשתי עליות ונפל איסור לאחת מהן (ולא ידוע לאיזו מהן) – שתיהן מצטרפות לבטל את האיסור (שאם בשתיהן יחד יש שיעור לבטל האיסור שתיהן מותרות). דין זה הוא קולא שהקילו חכמים כדי שלא נצטרך לאסור את שתי הקדירות מחמת האיסור דרבנן, שכן מצד הסברא הפשוטה אין טעם לומר ששתי הקדירות מצטרפות לבטל כל זמן שהן בנפרד.
אם הקדירות שייכות לשני אנשים אינן מצטרפות:
אמנם אם הקדירות שייכות לשני אנשים שונים, כתב רבינו שמשון שאינן מצטרפות, כיון שאינן עשויות להתערב יחד. הרשב"א כתב שמסתימת התוספתא משמע שאפילו בשני בני אדם מצטרפות, אך למעשה ביטל דעתו כלפי רבינו שמשון.
שתי קדירות היתר של אדם אחד מצטרפות לבטל האיסור:
שו"ע : "היו כאן שתי קדירות של היתר, ונפל איסור לתוך אחת מהן ואין ידוע לאיזו נפל, ואין באחת כדי לבטל האיסור, ויש בשתיהן כדי לבטלו – שתיהן מצטרפות לבטלו. ולא עוד אלא אפילו אחת בבית ואחת בעליה, מצטרפות. והוא הדין אפילו למאה. במה דברים אמורים? כששתיהן של אדם אחד, לפי שכל שהן של אדם אחד עתיד להתערב".
הפוסקים קבעו מספר סייגים להיתר הצירוף, כדלקמן.
באיסור תורה צריך שבכל אחת מהקדירות יהיה רוב כנגד האיסור:
צירוף באיסור תורה: הט"ז והש"ך אומרים שבאיסור תורה אין תולים להקל על ידי אמירת "שאני אומר". לפי זה, אם נפל איסור תורה לאחת משתי קדירות – צריך שבכל אחת מהקדירות יהיה רוב כנגד האיסור באופן שמתבטל מן התורה (כגון יבש ביבש, או לח בלח מין במינו, שמהתורה בטלים ברוב), ורק אז מצטרפות שתי הקדרות לששים כנגד האיסור תורה.
ראוי להחמיר שאם בקדירה אחת יש ששים הקדירה השניה אסורה:
הש"ך כתב שאם בקדירה אחת לבדה יש ששים כנגד האיסור תורה, ובקדירה השניה אין ששים – ראוי להחמיר שהקדירה שיש בה ששים אינה מצטרפת כיון שאינה נכנסת כלל בספק, וממילא הקדירה שאין בה ששים נאסרת מחמת האיסור תורה (כלומר אם היה מדובר באיסור דרבנן היינו תולים להקל שהאיסור נפל לקדירה שיש בה ששים על ידי אמירת "שאני אומר", וממילא שתי הקדירות היו מותרות. אבל כיון שמדובר באיסור תורה הרי שהקדירה שאין בה ששים נאסרת מחמת הספק, וראוי להחמיר לא לצרף אליה את הקדירה שיש בה ששים, כיון שהקדירה שיש בה ששים כבר מותרת מחמת עצמה שיש בה שיעור לבטל ואינה זקוקה לצירוף הקדירה השניה, ודין צירוף הוא רק כשזקוקות אחת לשניה. עוד יש לציין שיש שכתבו שמדברי הט"ז עולה שמיקל בזה וסובר שאפילו קדירה שיש בה ששים מצטרפת לחבירתה).
תבשילים שאין דרך לערבם אינם מצטרפים:
צירוף כשאין דרך לערב: הש"ך והט"ז כתבו שכל שאין דרך לערבם יחד – אינם מצטרפים, כגון תבשיל אחד של בשר ותבשיל אחד של חלב, או אפילו שתי הקדרות ממין אחד אלא שזו נתבשלה במתיקות וזו בחומץ.
לש"ך וט"ז דין צירוף הוא אפילו בשתי חתיכות שנפלו לשתי קדירות:
צירוף בשתי חתיכות: השו"ע אומר שאם היו שתי קדירות של היתר שלפניהן שתי חתיכות אחת של היתר ואחת של איסור (אפילו איסור דרבנן), ונפלה אחת לתוך זו ואחת לתוך זו – שתיהן אסורות אם אין בשום אחת כדי לבטל האיסור. הב"ח הקשה על כך מדוע אין הקדירות מצטרפות לששים, ותירץ שדין צירוף הוא רק כאשר יש חתיכה אחת שלא ידוע להיכן נפלה, ולא במקרה של שתי חתיכות שכל אחת מהן נפלה לקדרה אחרת. אבל הש"ך והט"ז דחו דבריו, וביארו שהשו"ע הנ"ל לגבי שתי קדירות ושתי חתיכות עוסק במקרים בהם צירוף אינו מועיל, כגון תבשילים שאין דרך לערבם יחד.
לרמ"א שתי קדירות של אדם אחד מצטרפות רק כשיש הפסד:
כל זה לדעת הרשב"א והשו"ע. אמנם הרמ"א כתב על פי איסור והיתר, שיש מחמירים ששתי קדירות אינן מצטרפות כלל אפילו הן של אדם אחד, ולמעשה יש להקל בשתי קדירות של אדם אחד רק לצורך הפסד, ויש להקפיד לאכול רק לאחר שיערב את שתי הקדירות יחד (שאז האיסור מתבטל בפועל). לדברי הרמ"א (בדרכי משה): טעם המחמירים אינו ידוע, אך אם קבלה היא נקבל (כלומר זהו מנהג שצריך לחוש לו כשאין הפסד).
לש"ך מצטרפות רק כשיש הפסד מרובה:
הש"ך החמיר עוד יותר וכתב שיש להקל רק בהפסד מרובה, לפי שיש לחוש לשיטת הרא"ה החולק על הרשב"א, וסבור שכל מה שאמרו שקופות מצטרפות הוא רק בדבר שאין בו נתינת טעם, כגון תערובת יבש ביבש מין במינו, אבל בדבר שיש בו כדי ליתן טעם כגון מין בשאינו מינו – הקופות אינן מצטרפות, שטעם אינו בטל, ואפילו בדבר שראוי לנתינת טעם (ובפועל אין נתינת טעם) אינן מצטרפות (כגון תערובת לח בלח מין במינו, שהתערובת מצד עצמה ראויה לנתינת טעם אלא שהטעם של שתי הקדירות שווה).
שני אנשים שבאו לשאול זה אחר זה באיסור דרבנן:
מקילים לכל אחד מהם כשהגיע לשאול בנפרד:
למדנו לעיל שצירוף שתי קדירות של היתר הוא רק כשהן שייכות לאדם אחד. אמנם למעשה גם כשהקדירות שייכות לשני אנשים, פסקו הש"ך והט"ז שאם מדובר באיסור דרבנן (שנפל לאחת מהקדירות) ובאו לשאול זה אחר זה (ולא שניהם יחד) – מקילים לכל אחד מהם. דבריהם מיוסדים על המבואר בכמה מקומות שבאיסור דרבנן שיש בו ספק בין שני אנשים, ניתן להקל לשניהם אם באו לשאול זה אחר זה, כיון שכל אחד יכול לתלות בשני. לקמן נבאר דין זה ממקורו.
שביל טמא ושביל טהור שהלכו בהם שני אנשים:
במשנה במסכת פסחים מבואר שאם יש שני שבילים, שבאחד מהם יש טומאה והשני טהור, ולא ידוע מיהו השביל הטמא ומיהו השביל הטהור, והלך ראובן בשביל אחד והתעסק בטהרות (התעסק בדבר שמקפיד לשמור עליו טהור בזמן שהיו נוהגים להקפיד על דיני טומאה וטהרה), ולאחר מכן הלך שמעון בשביל השני והתעסק בטהרות – אם מדובר בטומאה דרבנן וכל אחד מהם בא לשאול בנפרד מה דינו – פוסקים לשניהם שהטהרות שהתעסקו בהם עדיין טהורים. כלומר אף על פי שאחד מהם בוודאי הלך בשביל הטמא, מכל מקום כיון שמדובר בספק דרבנן כל אחד מהם יכול לתלות שהוא הלך בשביל הטהור וחבירו הלך בשביל הטמא. אבל אם ראובן ושמעון באו לשאול יחד – אי אפשר לטהר את שניהם, אלא מוכרחים לטמא את שניהם.
פי הכד אינו נדון עם הכד אלא בפני עצמו ולכן צריך מאה כדים לבטל התרומה:
לגבי תערובות מובא במשנה במסכת תרומות, שאם יש הרבה כדים של קציעות (תאנים יבשות) של חולין, ואדם הניח קציעות של תרומה בפיו של אחד הכדים, ואינו יודע באיזה כד, ובכל אחד מהכדים יש מאה חולין כנגד התרומה (שתרומה בטילה במאה) – נחלקו בזה רבי אליעזר ורבי יהושע. לדעת רבי אליעזר אף על פי שהתרומה הונחה בפי הכד ולא בתוכו רואים אותה כאילו התערבה בכל הכד ובטילה במאה, אבל לדעת רבי יהושע התרומה אינה בטילה אלא אם כן יש שם מאה כדים, כיון שפי הכד נפרד מהכד עצמו, וממילא כדי לבטל את פי הכד שיש בו תרומה אנו זקוקים למאה פיות של כדי חולין. והלכה כרבי יהושע.
לרמב"ן אם הכדים של שני בני אדם ובאו לשאול זה אחר זה אין צריך מאה כדים:
הרמב"ן העמיד את המשנה במקרה שכל הכדים של אדם אחד, או שהכדים של שני בני אדם ובאו לשאול בבת אחת. אבל אם הכדים של שני בני אדם ובאו לשאול זה אחר זה – כל הכדים מותרים אפילו אם אין שם מאה כדים, כיון שבאיסור דרבנן תולים להקל כמו בשני שבילים, והיינו שאף על פי שאין שיעור לבטל את התרומה ואף לא ניתן לצרף חביות של שני אנשים – מכל מקום כאשר כל אחד מהם מגיע לשאול אנו תולים שהתרומה נמצאת בכד של השני ועל סמך זאת מקילים לו.
לרשב"א צריך מאה כדים אפילו בשני בני אדם שבאו לשאול זה אחר זה:
הרשב"א חלק על הרמב"ן, כיון שבגמרא במסכת ביצה הביאו משנה זו ולא חילקו בין מקרה שבאו לשאול יחד ובין מקרה שבאו לשאול זה אחר זה.
הש"ך והט"ז הקילו כרמב"ן:
כאמור, להלכה הסכימו הש"ך והט"ז עם הרמב"ן, שכאשר הקדירות של היתר שייכות לשני אנשים שונים, ונפל איסור דרבנן לאחת מהקדירות, וכל אחד מהם בא לשאול בנפרד – יש להקל לכל אחד מהם.
ולפי כל זה מובן, שלהלכה נפסק שקדירות השייכות לשני אנשים שונים אינם מצטרפות לבטל איסור. לכן אם שתי המשפחות באו יחד אל הרב לשאול מה דין העופות, הרב יענה לשתיהן שהעופות אסורים אף על פי שמדובר על עוף בחלב שאיסורו מדרבנן, כיון שאחד הסירים בוודאי אסור ואין סיבה מסויימת לתלות באחד יותר מאשר בשני וממילא אין ברירה אלא לאסור את שניהם. אבל אם כל משפחה באה לשאול בנפרד לגבי העוף שלה, פסקו הש"ך והט"ז על פי הרמב"ן, שהרב יכול להקל לכל אחת מהן על סמך ספק דרבנן לקולא, כיון שבשעה שמשפחה אחת נמצאת לפניו והוא דן רק על הסיר של משפחה זו – יכול הוא לתלות שהשוקולד נפל לסיר השני.
