המנהג החסידי הוא לקבל החלטות טובות בכל הזדמנות, ובמיוחד בעתי רצון, כגון בימי הולדת וכד'. בכל זמן מדגישים שצריך להיות 'פועל יוצא' וה'מעשה הוא העיקר'.
אחד הגורמים שמעכבים את האדם מהתקדמות אמיתית, הוא יכולתו המוגבלת לעמוד בהחלטות שלו עצמו, הן ביחס לעצמו הן ביחס לאחרים.
מדרגת ה"בינוני" של התניא, שאדמו"ר הזקן (בעל יום ההילולא כ"ד בטבת שצוין השבוע) מלמד לשאוף למדרגתו, היא היכולת להגיע ל"מוח שליט על הלב". פירושו של דבר שגם כאשר האדם מבין בשכלו שעליו לנהוג באופן מסוים, וליבו מרגיש משהו אחר, בכוחה של ההחלטה המושכלת להתגבר על הלב ולשלוט בו, ועל ידי התגברות זו האדם יתנהג בפועל על פי החלטת השכל.
זאת לעומת ה"רשע" שעליו נאמר: "הוא ברשות ליבו": גם כאשר הוא מבין בשכלו כיצד יש להתנהג, הוא שבוי ברשות רגשותיו והרגליו, ואינו מסוגל לשלוט בהם, ולכן נאמר על הרשעים שהם "מלאים חרטות", כלומר: שוב ושוב הם מתחרטים על התנהגותם ומן הסתם מחליטים לשנות אותה, אך הם אינם מצליחים לעמוד בהחלטות וחוזרים על טעויותיהם.
הדבר נכון בעבודת ה', וגם באופן כללי יותר: יש אנשים שניתן לסמוך על ההתחייבות או על ההבטחה שלהם; ולעומתם ישנם שמבטיחים או מתחייבים, אבל אין ודאות שיעמדו בדבריהם.
כשנתבונן בעומק הדברים נגלה שהסיבה לחוסר ההצלחה של אותם האנשים לעמוד בהחלטה שקיבלו היא שהחלטתם לא הייתה אמיתית, ולכל היותר הייתה הצהרת כוונות בלתי מחייבת. כל עוד האדם משאיר בתודעה שלו מקום המאפשר גם אי־ביצוע של ההחלטה, הסיכוי שההחלטה לא תתממש גובר.
המילה של אותם האנשים, ההבטחה או ההתחייבות שלהם, באו מלכתחילה ממקום המאפשר גם את אי־קיומן. אצל אדם כזה כל הבטחה היא הבטחה על תנאי: אם ירגיש שהוא מעוניין לקיים את ההבטחה ונוח לו לקיימה – הוא יקיים אותה. ואם לא – לא.
לדוגמה: שניים סיכמו ביניהם להיפגש ביום פלוני בשעה מסוימת ובמקום מסוים. כשמועד הפגישה מגיע, אחד מהם בא למקום המפגש ומחכה לחברו, והלה מבושש לבוא. הראשון מטלפן ושואל: "מה קורה? אתה מגיע?" וחברו עונה: "הייתי קצת עסוק היום ולא יכולתי להגיע. מצטער".
במקרה המתואר אין מדובר ב'תקלה' או אונס. מדובר באדם שמלכתחילה, כשאמר שיבוא לפגישה, התכוון בתוך ליבו למשהו אחר. ייתכן שחשב לעצמו: "על פי מה שנראה לי ברגע זה, אני רוצה לבוא לפגישה. אני מקווה שכך ארגיש גם ביום שבו קבענו לקיימה". לעומתו, זה שהגיע לפגישה התכוון למה שאמר, ונוצרה בתודעתו מחויבות להגיע לאותו מקום בזמן שנקבע.
כאשר חוסר ההחלטיות והמחויבות מתבטא כלפי מישהו אחר, תוצאתו נראית כהתנהגות בלתי סבירה בשל פגיעתה בזולת. אך גם כאשר הזולת אינו נפגע מכך, ואנו רוצים להניע תהליכים בתוכנו, עלינו להשתמש בכוח ההחלטה והמחויבות כדי שהתהליך יתממש ויצליח.
במאמרי החסידות מתואר תהליך ההחלטה שהאדם מקבל עליו כ'הסכם' שהאדם עושה עם עצמו. אפשר להמחיש זאת ממשל חתימת חוזה על קניית דירה. אף על פי שלחתימת ההסכם קדם הליך ארוך של בירור, בדיקה, השוואה והתלבטות, הרי בסופו של דבר, לאחר שהאדם החליט שזאת הדירה שהוא רוצה לקנות, עליו לנסח הסכם ולחתום על חוזה. מרגע החתימה החוזה מחייב, ויש השלכות להפרתו.
כך האדם צריך להרגיש בתוכו כלפי ההסכם הפנימי: לאחר שהשלים את הלמידה והבירור בתוכו בעניין הדרך שבה צריך לנהוג, עליו להחליט בתוכו שמרגע זה ואילך נחתם בינו לבינו 'הסכם' שתוכנו מחייב ואין מפירים אותו.
העיקרון הזה הוא כוח חזק וחשוב גם בהחלטות בעלות חשיבות קטנה, מפני שהוא מייצב את האדם ומוליך אותו למימוש החלטותיו.
הואיל וההחלטה צריכה לנבוע ממחויבות שאינה ניתנת להפרה, יש לוודא – לפני קבלתה – שההחלטה נכונה ובת יישום. החלטה המתקבלת בפזיזות נידונה מראש לכישלון, במקרים מסוימים משום שהיא בלתי אפשרית ליישום, ובאחרים משום שיישומה קשה מאוד ומחייב מאמצים המביאים לשחיקת האדם ואף לשבירתו.
אחת העצות לשימוש מתוקן במחויבות היא לקבוע להחלטה מסגרת מוגבלת של זמן. כדי שהאדם יחזיק מעמד בהחלטתו, עליו להגדיר זמן מוגבל – שבוע, חודש וכדומה – ואז יֵקל עליו לעמוד בה. בתום פרק הזמן שקבע לעצמו, יבחן את עצמו ויקבל החלטה מחודשת.
אף על פי שייתכן שלפני קבלת החלטה ומחויבות עלולים להתעורר באדם רגשות של פחד ולחלופין ספקות ביחס לעצם ההחלטה, הרי שלאחר קבלת ההחלטה בצורה הנכונה, האדם מתמלא שלווה, רוגע ואף שמחה, "אין שמחה כהתרת הספקות". דווקא לאחר קבלת ההחלטה והמחויבות, מתעורר אצל האדם רגש של שמחה על שהוא צועד סוף־סוף קדימה ומניע את תהליך השינוי.
בדוגמה שהובאה קודם על חתימת חוזה לקניית דירה, בשלב של חתימת החוזה – אף על פי שמתעוררים בקונה ספקות ופחדים, אם החליט את ההחלטה הנכונה והכדאית בעבורו, לאחר חתימת החוזה הוא מרגיש תחושת שחרור על שסיים את ההתלבטות ועבר לשלב הבא, המעשי, של קניית הדירה.
אם ייגרר האדם למצב שבו יפר את החלטתו, אפילו לזמן קצר, התהליך וההתקדמות ייעצרו. כלשון חז"ל בנוגע להפרת נדר: "הותר מקצתו – הותר כולו". ברגע שמפירים חלק קטן ממה שהוחלט, ההחלטה כולה מתערערת.
מסיבה זו, עוד טרם קבלת ההחלטה, על האדם להפנים עד כמה חשוב לקבל החלטה אמיתית ומחויבות. אם עולות באדם תחושות של פחד, חוסר רצון או ספק ביכולת הביצוע של תהליך השינוי – עליו לחזק את עצמו במחשבות של ביטחון ואמונה שהקב"ה ייתן לו כוחות לקיים את ההחלטה החיובית שקיבל, ובוודאי גם יקבלם.
שלוקחים את ההדרכה דלעיל לתשומת לב, אזי יצא שההחלטות יתקבלו בצורה חזקה ונכונה, ותביא לקיום ההחלטות בצורה טובה.
