בשאלתך נראה, שחסר אצלך את המקום בנפש של התענוג – הערך העצמי הבלתי מותנה של האדם. מה שהוא יודע שהוא שלם, הוא מתוקן ויציב, ושום דבר בעולם לא יכול לקחת ממנו את אותה השלימות.
הנקודה שמעוררת את ההתקדמות והשינוי של האדם היא כוח הרצון. הרצון גורם לתנועה של הישגיות והתקדמות. עם זאת, אחד העקרונות החשובים המאפשרים לאדם הליכה והתקדמות אמיתית ויציבה, הוא דווקא מנוחה פנימית הנובעת מהאמונה בערך העצמי שלו, שאינו תלוי בתוצאות מעשיו ובפעולותיו הגלויות. פירוש הדבר שרצון שאין בו תענוג ותחושת שלמות, בא ממקום לא מתוקן ועלול להישבר ולהופיע במציאות בדרך שאינה נכונה. לעומת זאת, רצון שמלווה בתענוג עצמי ומנוחה, הוא רצון מתוקן ויציב.
על פי זה מובן שכאשר בתודעה הגלויה והמורגשת של האדם מתגלה התענוג, יתגלו אצלו כוחות ומאפיינים של תיקון – מציאות מתוקנת. לעומת זאת, כאשר בתודעה המורגשת של האדם יש חוויה של רצון בלבד, והתענוג מכוסה ונסתר, יתגלו אצלו כוחות ומאפיינים של תוהו – מציאות שנשברת.
מנוחה אמיתית נובעת מהתענוג המאיר בנפש, מהמקום שבו האדם מאמין בעצמו וביכולות שלו, ללא צורך לקבל לשם כך משוב מהמציאות. אומנם גם בהיותו בתודעה של תיקון, המשוב שהאדם מקבל מהחוץ משמח אותו ומקדם אותו, אבל אין הוא קיומי בעבורו.
לכן, כשאדם נע ומתקדם במצב תודעתי של תיקון, הרצונות שלו מאוזנים והגיוניים, ובדרך כלל גם מתממשים. אם מסיבה כלשהי יהיה עיכוב או קושי במימוש של הרצון, העובדה שיש לאדם תודעת ערך עצמי בלתי מותנית, הנובעת מהעונג, תמנע ממנו להתמוטט ולהגיע למשבר.
בתודעה של תוהו, שחסר בה ממד התענוג והערך העצמי הבלתי מותנה, האדם מרוכז ברצונות שלו בלבד. הרצונות חזקים ותקיפים, כיוון שמימושם הוא הכלי שבאמצעותו יוכל להשיג את תחושת הקיום וההערכה עצמית שהם צרכים קיומיים בעבורו. במצב כזה, האדם לחוץ, חסר רגיעה ומנוחה, ואם, חלילה, הרצון לא יתממש, גם אם הוא רצון קטן ושולי או אפילו מיותר, הוא יחווה סוג של קטסטרופה. ברור שתחושות כאלה מקשות עליו לראות נכוחה את המצב שסביבו, וראיית המציאות שלו קיצונית ומעוותת.
נוסף על כך, בתודעה של הערכה עצמית התלויה בסביבה, תודעה שאין בה שלמות עצמית, הגם שהאדם רודף ורץ ומשיג יעדים, בכל זאת יישאר תמיד חסר. זמן קצר אחרי שישיג את היעד, ההתלהבות הראשונית תדעך, וכיוון שיתרגל להישג, הוא יהפוך למשעמם ולא מספק. מצב כזה מביא ל'מעגל' הכולל מרדף אין-סופי להשיג יעדים בחוץ, התרגלות אליהם ודעיכת ההתלהבות. האדם נלכד ב'סחרור' ומרגיש שבירה וחוסר יציבות. הוא טרוד בחיפוש תמידי של אתגרים נוספים וריגושים חדשים, ומצב זה מתיש וממוטט.
השילוב הנכון לאדם כולל פעולה להשגת יעדים בחוץ מתוך אמונה בכוחות שיש בו, ביכולות שניתנו לו ובטוב ובערך שקיימים בו מעצם מהותו.
חוויית התענוג, הקודמת לרצון, מביאה למנוחה ולרגיעה, המשמשות מקור ורקע פנימי לפעולה נכונה למימוש של הרצון.
מי שיודע לנוח, ידע גם ללכת ולהתקדם נכון; מי שאינו יודע לנוח, סביר להניח שייתקע ויישבר.
הרצון לבדו הוא כוח חסר מנוחה, הוא מבטא חוסר שביעות רצון מהמקום שהאדם נמצא בו ויוצר דחף תמידי להיות במקום אחר. כדי שכוח זה לא ישבור את האדם, על האדם להקדים לו את התענוג – השלמות והמנוחה הפנימית.
ובכל זה, יש להבחין בין מנוחה לבין חוסר התקדמות בגלל ייאוש. ייאוש נגרם מרצון חזק שנשבר מפני שלא מומש. האדם מוותר, נכנע ומפסיק לרצות. הוא אינו מתקדם עוד לשום מקום. זו איננה מנוחה אלא ייאוש.
מנוחה אמיתית היא חוויה של שלמות שאינה עוצרת את האדם ממימוש רצונותיו אלא נמצאת בתוכו כעוגן פנימי, המאפשר לרצון להתגלות בצורה מאוזנת ויציבה.
האדם צריך ללמוד כיצד לנוע בצורה נכונה בתוך המציאות. כשם שבגשמיות האדם צריך לצעוד בשתי רגליו, ומי שיתקדם אל היעד כשהוא קופץ על רגל אחת, יתעייף מהר, יתמוטט וייפול, כך גם בנפש. התענוג והרצון הם שני אופני ההתגלות של האדם בתוך המציאות, ובמשך החיים הוא נע בין שניהם באופן תמידי. תודעה מתוקנת מאפשרת לאדם לצעוד תוך איזון בין שתי המגמות הסותרות לכאורה – הוא יודע לנוח, הוא יודע להשיג, והוא יודע גם לשלב בין השתיים.
להרחבה בכל הנושא, ניתן לראות בספר היוצא על ידנו – לך לך – אל עצמך האמיתי, ובמאמרים ושיעורים נוספים המובאים באתר.
