אמר הרס"ג – "אין אומתנו אומה אלא בתורתה.." – האחדות האמיתית של היהודים בכל זמן ובכל מקום הוא מה שיש להם את התורה, תורת ה', שהיא מחברת ומאחדת בין כל יהודי ויהודי שנמצא בכל מקום ובכל זמן.
אחד המקומות שבהם נמצאת שאלה זו גם כן, הוא במגילת אסתר. שם ישנה טענה, שטוען המן כלפי אחשורוש – "ישנו עם אחד מפוזר ומפורד בין העמים.. ודתיהם שונות מכל עם ואת דתי המלך אינם עושים ולמלך אין שווה להניחם".
המן טוען כלפי אחשורוש, שהיהודים שנמצאים בכל מקום הם מפוזרים, ואין להם קשר ביניהם..
קריאת המגילה, אומר הבעש"ט, היא לדבר היסטורי, כמו שדורש הבעש"ט על הפסוק – "הקורא את המגילה למפרע לא יצא" – מי שקורא את המגילה, בתוך מחשבה שזה סיפור היסטורי, ששייך אל העבר, הוא לא יצא ידי חובה, הוא לא הפנים את המסר של המגילה כמו שצריך.
שהקורא את המגילה באופן ומתוך הנחה שזה אירוע מזמן העבר, שאירע רק אז, ואינו אקטואלי בכל זמן להפיק הימנו הוראה ולימוד לזמן זה, אזי "לא יצא", שאין לו ההשגה הנכונה אודות המגילה –
לאחרי הבנה זו, מצאנו מקום, בו הרבי הסביר את אחד העקרונות במגילה, כמו שהם מתבטאים במצב העכשווי היום. וזה תוכן דבריו של הרבי, בשיחת הפורים באחת השנים.
האחדות האמיתית של בנ"י – שהם "מפוזר ומפורד בין העמים" בכל המדינות (עתה כמו בזמן המגילה ואחשורוש), שבאים מארצות שונות ויש להם תכונות נפש שונות – יכולה להיות רק ע"י התורה, וע"י התמסרות לתורה שלמעלה מהשכל, שבנ"י מסורים למלא רצון הקב"ה.
רק ע"י התורה, שהיא דבר אחד עם הקב"ה שהוא אחד הפשוט, רק על ידה יכולים להתאחד אנשים ממקומות שונים ותכונות נפש שונות; ובתורה גופא הרי זה במיוחד ע"י ההתמסרות שלמעלה מהשכל לפסק ההלכה שבתורה, לעשות רק כפי פסק ההלכה והדין בתורה.
הרבי מדייק, שהאחדות האמיתית של ישראל, היא דווקא מצד הדרגה של פסק ההלכה – הדין בתורה.
וההסבר לזה, כי מצד חלק התורה שהתלבש בשכל ובשקלא וטרי', הרי "אין דעותיהם שוות", שכלו של האחד אינו שווה לשכלו של השני, ויכול להיות "בית שמאי מחמירים ובית הלל מקילים", אע"פ ש"אלו ואלו דברי אלקים חיים"; אבל מצד ההתמסרות שלמעלה מהשכל לפסק דין והלכה בתורה, מצד זה נעשית ההתאחדות האמיתית של בנ"י.
מצד החלק ששייך לשקלא וטריא, לדין ודברים, זה טוען כך וזה טוען אחרת, מה שמודגש בצורה מסויימת זה החילוק בין אחד לשני.
כמו שיכול להיות שבדין אחד, מקרה אחד, בית שמאי יאמרו ככה ובית הלל יאמרו הפוך ממש.
דווקא מצד החלק ההלכתי שהוא הפסק דין הלכה למעשה, בזה ישנה את האחדות בין אחד לשני.
הוראה זו לומדים אנו מהמגילה, ממ"ש "וקבל היהודים את אשר החלו לעשות" (בנ"י חזרו וקיבלו על עצמם לקיים את התורה, קבלה שהיא נעלית יותר גם מהקבלה בעת במתן תורה, עד שמתן תורה נקרא רק "החלו", התחלה, לגבי הקבלה של בנ"י בזמן ההוא) – שנאמר שם "וקבל", לשון יחיד,
כי, כשם שבמתן תורה כאשר בנ"י אמרו "נעשה ונשמע", התמסרות שלמעלה משכל למלא רצון הקב"ה, נאמר "ויחן" לשון יחיד, כמאמר חז"ל" כולם כאיש אחד בלב אחד", כך גם כאן "וקבל" הוא לשון יחיד, כי כאשר מסורים ומוכנים למלא רצון ה' בהתמסרות שלמעלה מהשכל, אזי יכולה להיות ההתאחדות האמיתית של בנ"י.
ולבסוף מסכם הרבי ואומר:
"הכוונה בפשטות היא, שכאשר קיימת בעי' של איחוד יהודים מארצות שונות ותכונות נפש שונות – יש לנו את הלימוד מהמגילה, שרק עי"ז שישתדלו שכל בנ"י יחזרו ויקבלו על עצמם לקיים רצון הקב"ה, אזי תהי' ההתאחדות של בנ"י "כאיש אחד בלב אחד".
כאשר אנחנו נפעל בזה שכל יהודי ויהודי יתחבר יותר אל התורה ואל המצוות, ויוסיפו בעוד הלכה ובעוד מצווה, זה יוסיף בהנחת תפילין, וזאת תוסיף בהדלקת נרות שבת, זה יוסיף בכשרות המזוזה, וזה יוסיף באוכל כשר.
על ידי כך שכל אחד ואחד יתחבר יותר אל התורה והמצוות, בזה אנחנו מבטאים את האחדות האמיתית שלנו, על ידי התורה, בכל זמן ובכל מקום בעולם.
בע"ה, בקרוב יבוא משיח צדקנו, ויקבץ נדחנו מארבע כנפות הארץ – "חברים כל ישראל ונאמר אמן".
