אין פירושו של דבר שלגוי אין שום תפקיד בבריאה. הרי "לא ברא הקב"ה בעולמו דבר אחד לבטלה" ו"כל מה שברא הקב"ה בעולמו לא ברא אלא לכבודו", אם הקב"ה לא הי'" "מעוניין" בגויים – לא הי'" בורא אותם.
אלא שהגוי הוא חלק מן הטבע, מהעולם, אין הוא יכול להתרומם מעל להגבלות הבריאה. כך הוא טבעו של עולם שהאדם הוא "אגואיסט" וה"אני" שלו עומד במרכז העולם. אין הוא יכול להשתחרר מכך. תפקידו, במסגרת זו בה הוא מצוי, לעשות את המקסימום הניתן. לעשות את העולם טוב יותר. וכמ"ש "לא לתהו בראה, לשבת יצרה". הגוי צריך ליישב את העולם ולבנותו שיהי'" עולם יפה ומתוקן המכיר בבוראו ומשתדל לעובדו ולמלא את הוראותיו.
זהו בעצם ענינם של "שבע מצוות בני נח" שהם היסודות של העולם, כדי שיהי'" העולם עולם אנושי ולא "ג'"ונגל". לשם כך יש להכיר בבורא ולדעת שהוא המנהיג את עולמו ולחיות בשלום ובעזרה הדדית וכו'. זהו תפקידו של הגוי, והיהודי חייב לעוררו ולעזור לו בכך. וכפסק הרמב"ם (בהלכות מלכים) "צווה משה רבנו מפי הגבורה לכוף את כל באי העולם" לקיים שבע מצוות בני נח. מה שאין כן יהודי, אפילו בנפשו החיונית־הבהמית, מצוי גם מעט טוב אמיתי, ולכן יש בו גם רצון לעזור לזולת אך ורק בשביל הזולת.
אלא שבכל זאת ישנם גוים יוצאים מן הכלל – חסידי אומות העולם, שנפשם "נלקחה" גם היא מקליפת נוגה. אצלם יתכן אמנם טוב אמיתי, רצון כן לעזור לזולת רק בשביל הזולת.
מסופר על רבנו הזקן במאסרו בפטרבורג בשנת ה'"תקנ"ט (ממנו נגאל בי"ט כסליו) כי שאלוהו עשרים ושתים שאלות עמוקות בקשר לשיטתו ותורתו, שטענו כי יש בהן סתירה לחוקי המדינה, לישובו של עולם ואף… ליהדות. על עשרים שאלות ענה רבנו בעל פה והסביר היטב עד כי כולם הודו בפה מלא כי הצדק איתו. על השאלה העשרים ואחת ענה בכתב בפרוטרוט, וגם תשובה זו נתקבלה.
השאלה העשרים ושתים היתה על קביעה זו, בסוף פרק א'" בתניא, כי בגוים אין כלל טוב אמיתי. היתכן?! – טענו החוקרים (הגוים)…
רבנו לא השיב, ורק הסתכל עליהם בפנים שוחקות ובחיוך, והם – לא ביקשו יותר…
לאחר מכן הסביר רבנו את כוונתו (שגם החוקרים הבינוה, כפי שאמר): הלא רואים אתם כי עניתי על כל שאלותיכם, ונוכחתם לראות כי צדקתי בכל מה שאמרתי. האם רוצים אתם דוקא שאוכיח לכם שחור על גבי לבן כי אכן אין בכם טוב כלל? הלא מוטב לכם ששאלה זו תשאר בלי תשובה…
ועוד יש לומר:
שלושת הדרגות המוסברות בתניא -המדרגות: קדושה (-נפש אלקית), קליפת נגה (-נפש בהמית), וג' קליפות הטמאות
(-אומות העולם) הם גם שלשה אופנים של התייחסות האדם לזולת.
חסד מצד הקליפות הטמאות: זהו חסד שכולו אינטרסים, כדי לחזק את מעמדו ותדמיתו וכדומה. האדם שעושה את החסד, לא רואה את הזולת כלל, אלא רק את עצמו וטובתו האישית (ובזה עצמו יכולים להיות כמובן כמה אופנים ודרגות, האם זה באופן נמוך, שהוא בעצם רואה את השני באופן של "ניצול", או שהוא מוכן לתת ולעזור, אלא שחפץ לקבל מזה גם איזו תועלת).
חסד מצד קליפת נגה: גמילות חסד בצורה טבעית וללא מאמץ, מצד רגשות טבעיים הבאים מאליהם. אין זה טוב טהור מוחלט, כיון שזה נובע מכך שהאדם מרגיש צורך לתת ולגמול חסד לחבירו, ולא בגלל ציווי ה', אבל גם אין זה "רע" גמור, כיון שלא חפץ לקבל תגמול ואין לו אינטרס שמחמתו הוא גומל את החסד.
חסד מצד הקדושה: גמילות חסדים בדרגה הגבוהה, שענינה נתינה לשני (לא לצורך עצמו, ואפילו לא בגלל שהוא מרגיש את צער הזולת, אלא) בגלל ביטולו לה', שקבע שכל אחד צריך לתת ממה שיש לו, גם כאשר אין זה "טבעי" ו"מתבקש", אלא כרוך בוויתור, מאמץ וקושי.
אף שמצד המקום הטבעי של היהודי הוא שייך רק לשתי הדרגות העליונות, חסד מצד הקדושה (-נפש אלקית), וחסד מצד הנוגה (-נפש בהמית), בל נשכח את מה שמסביר אדמו"ר הזקן בפרק י' בתניא, שיש מושג של "שד משדין נוכראין" הנמצא בתוך היהודי (ונכנס בו עקב התגשמותו), ולכן יכולה להיות בו גם הדרגה הנמוכה יותר – חסד מצד אינטרסים.
במילים אחרות: נכון שאתה יהודי, אבל לפעמים יש בך גם ג' קליפות הטמאות בפועל! לפעמים אתה עובר עבירה ר"ל, ומה הפלא אם כן, שגם אצל יהודי רואים שהוא עושה חסד כפי שזה מצד ג' קליפות, להתייהר וכו'.
וכן הוא לאידך, גם גוי שהוא מג' קליפות יכול להתעלות לדרגה של קליפת נגה (כמו על ידי קיום שבע מצוות בני נח וחסידי אומות העולם) וממילא הוא (נראה בחיצוניות עכ"פ, כ)שייך גם לחסד בדרגה גבוהה יותר.
כאשר מסבירים זאת כאופנים שונים של עשיית חסד, וכיצד כל אחד יכול למצוא את שלשת האופנים הללו בתוכו (גם את הדרגה השלישית והנמוכה מצד "הגוי אשר בקרבך"...) הרי קל יותר לאדם לקבל גם את ההבנה הפשוטה של חלוקה זו.
