תשובה: בכדי לענות על שאלה זו יש לדון בפרטים הבאים: א) האם יש צורך לברך דוקא לפני עשיית המצוה. ב) האם כלל זה מעכב - עד שלא ניתן לברך לאחר עשיית המצוה. ג) אם זה מעכב, האם הברכה מעכבת את המצוה, ויש לעשותה שוב בברכה.
ראשית יש להביא את המובא בשולחן ערוך הרב בסימן ו' סעיף ה', שכל המצוות יש לברך עליהם 'עובר לעשייתם', כלומר, קודם לעשייתם, (שלשון 'עובר' הוא לשון 'הקדמה'). וכלל זה הוא אף במצוות דרבנן, כמבואר בשולחן ערוך סימן רסג סעיף ח' לגבי הדלקת נר שבת, שיש לברך לפני ההדלקה. והנוהגים לברך לאחר ההדלקה מפני כמה סיבות, אזי יניחו עיניהם כנגד הנרות עד לאחר הברכה, בכדי שלא יהנו מאור הנרות עד לאחר הברכה, ואזי כאשר יסירו את ידיהם, יחשב כמי שבירכו עובר לעשייתם, מאחר ועיקר הדלקת הנר הוא בשביל אורו.
ועניין נטילת ידים אין מברכים לפני הנטילה, רק לאחר הנטילה, מפני שאי אפשר לברך לפני הנטילה מחמת שהידים אינם ראויות לברכה, ועל כן דוחים זאת לאחר הברכה, אך כל מה שאפשר לקרב את הברכה בסמוך לנטילה לאחריה, יש לקרב ולהסמיך ללא שיהיה הפסקה בינתיים, כמבואר בשולחן ערוך סימן ו' שם.
וכן מבואר גם לגבי הנחת התפילין בסימן כה סעיף יז, שמאחר והמצווה היא הקשירה, על כן יברך לאחר ההנחה על היד, לפני הקשירה, כי הקשירה היא התחלת העשיה, ואם כן הסמיכות הקרובה ביותר לקשירה היא לאחר ההנחה על היד. ולגבי תפילין של ראש, התחלת העשיה הוא ההידוק על הראש, ועל כן יברך לאחר ההנחה על הראש לפני שמהדקו היטב על הראש, אבל לא יברך לפני ההנחה על הראש או על ההנחה על היד מטעם האמור, שיש לקרב את הברכה בסמיכות ככל האפשר לתחילת העשיה.
ובנוגע לברכת על נטילת ידים שלפני הסעודה, מבואר בשולחן ערוך הרב בסימן קנח סעיף טז, שמן הדין היה ראוי לברך אותה לפני הנטילה מפני כלל האמור שיש לברך לפני תחילת העשיה, רק מפני שלא תמיד הידים נקיות כמו למשל מי שיצא מבית הכסא, לכן מברכים תמיד לאחר הנטילה בכדי שלא לחלק בין ברכה לברכה (בברכות על נטילת ידיים).
ומוסיף טעם נוסף שם, שמאחר והניגוב של הידיים הוא גם כן חלק מן המצוה, אם כן כאשר מברך לאחר הנטילה לפני הניגוב הרי זה נחשב כאילו מברך לפני גמר עשיית המצוה, ושוב נכלל זה בגדר ברכה קודם (גמר) העשיה.
אמנם גם אם שכח לברך לפני הניגוב וכבר ניגב את ידיו, מכל מקום יברך לאחר הניגוב, וזאת למרות שכל הברכות שלא בירך עליהם לפני העשיה אינו מברך עליהם לאחר העשיה, אלא הפסיד את הברכה, מכל מקום בנטילת ידיים מאחר ופעמים שלא ניתן לברך לפני העשיה וכאמור כמו היוצא מבית הכסא ואין ידיו נקיות, אם כן בכדי לא לחלק בין הברכות על הנטילות, תיקנו שבזה גם אם כבר סיים את עשיית המצוה יכול לברך בסמיכות אליה לאחריה.
ורק שלכתחילה מדקדקים לברך לפני הניגוב מאחר ואף הוא מן המצוה, אך לא שזהו עיקר הברכה שעליה מברכים אלא כמובן על הנטילה עצמה ובזה כבר נתבאר שנהגו לברך לאחריה.
וגדר סמיכות לנטילה לאחריה, הוא כל שלא בירך עדיין המוציא. ועל כן אם כבר בירך המוציא על הלחם, שוב לא יוכל לברך אף בנטילת ידיים אלא הפסיד המצוה.
וכן מבואר בשולחן ערוך שם בסימן תלב סעיף ה', שאדם שלא בירך לפני בדיקת החמץ, אזי אם נשאר לו עדיין אפילו חדר אחד שלא בדק או אפילו איזה זוית אחת, יכול לברך לפני שגומר. אך אם סיים לגמרי הבדיקה, הפסיד את הברכה ולא יברך, כי לאחר גמר העשיה כיצד יברך "וציוונו לעשות מצוה פלונית" – ואינו עושה כלום, - שכבר עשה.
והנה לגבי ברכת הפרשת חלה, מסתימת לשון השולחן ערוך משמע שיברך לפני ההפרשה, ואמנם בשאלות ותשובות שבט הלוי חלק ד' סימן קמו, כתב שהמנהג בפועל לברך לאחר ההפרשה. ואמנם לדברי הכל – גם לפי פוסקי הספרדים זהו רק לכתחילה, אך בדיעבד יצא גם אם בירך לאחר ההפרשה. וכן מובא בבן איש חי פרשת צו בהלכה כא.
יתירה מזו כפי שנתבאר, גם אם שכח לגמרי ולא בירך כלל, העיסה מתוקנת, ואין צריך להפריש שוב מחדש בברכה, וכן מבואר בשאלות ותשובות מנחת יצחק חלק ט', בסימן קיח.
העולה מן האמור: שזמן הברכה תלויה במחלוקת הפוסקים, וכל אחד יעשה לפי מנהגו. ואמנם גם מי שנוהג לברך תמיד לפני ההפרשה, ושכח לברך לפניה ונזכר מיד ובסמוך לאחר ההפרשה, יכול לברך בדיעבד לאחר ההפרשה.
[אמנם גם מי ששכח לברך לגמרי, ונזכר לאחר זמן, מכל מקום אין זה מעכב את ההפרשה, והעיסה מתוקנת, ואינו צריך להפריש שוב].
