כשעוסקים בשאלות כאלו, שנוגעות בצורה כללית על העבודה הרוחנית של האדם, צריכים לשים לב, שאצל כל אחד ואחד זה תלוי מאוד באיזה מקום רוחני הוא עומד, באיזו דרגה ובאיזה שלב, וכמובן שאין הדברים דומים ושווים אצל כל אחד ואחד.
במיוחד, שתוכן שאלתך נכתב בצורה כללית יותר, ולא מדברת על מקרה ספיצפי, אנסה להביא ביאור כללי בנושא זה.
בחסידות דנים באריכות על התעוררות והתחברות של "אש" הנשמה כלפי מעלה, ומה צריכה להיות המטרה והתכלית של התעוררות זו.
בתחילת הדברים, דן הרבי באריכות בדרך הנגלה שבתורה, מה הגדר של מלאכת מבעיר.
בדברי הרמב"ם, שמגדיר את מלאכה זו מצינו דבר מעניין. בתחילה, מגדיר "המבעיר כל שהוא חייב, והוא שיהא צריך לאפר". למרות, שבדעתו עצמו סובר (כפי שמבארו אדמו"ר הזקן) ש"ענין ההעברה הוא הצאת האש או שמרבה האש" ד"אע"פ שהמבעיר אינו חייב אא"כ צריך לאפר, אעפ"כ עיקר החיוב אינו משום שריפת וכליון העצים אלא משום ריבוי האש".
ולפי הגדרה זו, מקשה הרבי, מדוע הרמב"ם התחיל את דבריו, בתור הגדרת עיקר המלאכה, את ההעברה שבשביל האפר, ורק בהמשך ההלכה הוא מביא גם הבערה שהיא בשביל האש עצמה, כמו הבערה בשביל להתחמם, או בשביל להאיר.
ולאחרי כמה נסיונות תירוץ, מביא הרבי, שגם לפי מה שכתב אדמו"ר הזקן בדברי הרמב"ם ש"ענין ההבערה הוא הוצאת האש או שמרבה האש", מ"מ, עיקר גדר מלאכת מבעיר הוא כשהוא "צריך לאפר", ולכן מתחיל הרמב"ם באופן זה.
ומבאר זאת בעבודה הרוחנית של כל אחד ואחד (לפי הכלל של"ט המלאכות של שבת, הם ביסודם מלאכות שבין האדם לקונו) ומלאכת "מבעיר" בעבודת האדם ענינה הדלקת ה"נר" דהנשמה ("נר הוי' נשמת אדם") שיהי' בוער באהבה כרשפי אש לה'.
ותוכנה של המלאכה היא, מה שהנשמה היא כמו נר שחפץ תמיד לעלות למעלה ליכלל בשורשו למעלה, כן הנשמה היא חפצה בטבעה ליפרד ולצאת מן הגוף, ולהידבק בשורשה בה'. היינו שענינה של "אש" הנשמה הוא רשפי אש האהבה לה' הגורמים לאדם לעלות למעלה בכלות הנפש לה'.
[וזהו גם הביאור הפנימי בזה ש"המבעיר (אפילו) כל שהוא", שמלאכת מבעיר אין לה שיעור (בכמות) — לפי שענין מלאכת מבעיר בעבודת השם הוא התנועה דמסירת נפשו לה', שחפץ זה "ליפרד ולצאת מן הגוף ולידבק בשרשה ומקורה. . הגם שתהי' אין ואפס ותתבטל שם במציאות לגמרי ולא ישאר ממנה מאומה ממהותה ועצמותה הראשון", מקורו בנקודת היהדות, שהיא "חלק אלקה ממעל ממש", ולכן לא חשוב בזה הכמות, כי היא נקודה פשוטה שלמעלה מהתחלקות, דגם ב"כל שהוא" ישנה כל (האיכות של) נקודת הנפש.]
ובזה מוסיף הרמב"ם, שביחד עם זה צריך להיות התנאי "והוא שיהא צריך לאפר":
"אפר" הרי הוא החלק היותר גשמי וחומרי של הדבר הנשרף באש, והתנאי במלאכת מבעיר "שיהא צריך לאפר": תכלית הבערת אש הנשמה צריכה להיות לא בשביל העלי' (האש) לחוד — "ליפרד ולצאת מן הגוף" — אלא בשביל ההמשכה, "צריך לאפר", שהאדם ירגיש שהוא צריך לגשמיות העולם, היינו שהוא צריך להשאר נשמה בגוף ולעסוק עם גשמיות העולם לבררה ולזככה וכו'. ואדרבה, זוהי תכלית הבערת אש הנשמה, דזה שנתעורר ברשפי אש האהבה עד לרגש של כלות הנפש וחפץ לידבק בשרשו ומקורו, הוא אך כדי שמזה יבוא לידי תוספת חיזוק בעבודה בקיום התורה והמצוות בהיותו נשמה בגוף בעוה"ז הגשמי.
כי התכלית של הבריאה היא להביא לידי דירה בתחתונים, וכן בכל אחד ואחד במשכן שלו, ולכן אין מלאכת מבעיר בשלימות עד ש"יהא צריך לאפר", שיורגש, שכוונת הבערת האש האלקי שבנשמתו היא בשביל "העפר", עשיית דירה לו ית' בתחתונים.
ומסביר שם עוד בעומק יותר:
שהתנאי ד"צריך לאפר" הוא הבחינה שהבערת אש הנשמה היא כדבעי. דכאשר התעוררות רשפי אש האהבה לה' היא בשלימות, אזי אש הנשמה גופא מכריח ש"צריך לאפר".
כי ככל שהאדם מתעלה בדרגתו יותר, הוא יותר מרגיש את הצורך והנחיצות להתעסק בבירור וזיכון העולם, למלאות את כוונת העצמות.
ונמצא, שאימתי הוי הבערת אש הנשמה מלאכה ועבודה בשלימות, שחפץ הנשמה לידבק בו ית' הוא בשלימות והיא עלי' באמת — רק כשמביאה לידי המשכה למטה — "(צריך ל)אפר".
ובהערה האחרונה באותה השיחה כותב כך:
"אלא שמ"מ גם אם מבעיר אש נשמתו "להתחמם" או "להאיר" הוי מלאכה, דאע"פ שלא נרגש בהרצוא כוונת השוב (וחסר בשלימות הכוונה כו'), מ"מ כיון שעי"ז נתוסף אצלו בחמימות ואור הקדושה ה"ז מלאכה.
ויש לומר, שבלשון "להאיר" נרמז גם, שכוונת האדם בההבערה צ"ל (לא רק שהוא יהי' "מואר", אלא) גם להאיר את העולם."
ומכל הנ"ל יצא לנו – שהכוונה והתכלית של הבערת אש הנשמה, בהתעוררות כלפי מעלה, צריכה להיות בשביל לרדת למטה לעולם, ולמלאות את כוונת העצמות לעשות לו ית' דירה בתחתונים.
אלא שמ"מ, גם אם ההתעוררות שלו היא רק כדי "להתחמם" באור הקדושה, גם זה נחשב מלאכה. ויש בזה גם משהו. אלא שבכל זאת, צריכים להשתדל כמה שיותר, להביא את העבודה לידי פועל ממש, ולהביא את העולם למטרה ולתכלית שלשמה נברא העולם – הגאולה השלימה.
