כדי לענות על שאלה זו, יש לנו לעיין ולהעמיק במהותה של הוראה זו של הרבי הריי"צ, כפי שהדפיסה לאור הרבי מה"מ בספרו – מה נקודתה הרוחנית והפנימית. ולפי התוכן הפנימי של הדברים, יצא לנו גם ההוראה למעשה בפועל – בנוגע לאדם שכבר מלומד ויודע, האם יש צורך שהוא יתקע בא' דר"ח אלול, או שאין בזה צורך, וכפי שיתבאר בע"ה לקמן.

ובמהותה של הוראה זו, ישנה שיחה שלימה של הרבי, שנדפסה בליקוטי שיחות חל"ד, שיחה לחודש אלול, שם דן הרבי באריכות על מהותה של ההוראה.

בתחילת השיחה, לאחרי שמביא הרבי את ההוראה "שבמשך היום (א' דר"ח) תוקעים להתלמד, ומתחילים לתקוע אחר התפלה מיום ב' דר"ח", שואל הרבי שאלה פשוטה:

לכאורה, צריך ביאור, מה כל הנקודה בכלל בזה ש"תוקעים להתלמד" במשך היום הראשון של ר"ח, כי בכל אופן שיהיה לא מובנת ההוראה:

אם מדובר באדם שהוא לא יודע לתקוע, וחסר לו בידיעת התקיעות, ברור שהוא צריך להתלמד, ומה החידוש בכל זה; ואם מדובר באדם שהוא יודע לתקוע כמו שצריך, הרי אין שום סיבה מדוע יתקע להתלמד, והרי אין בזה שום צורך?!

ומבאר הרבי בפשטות הדברים, שכוונת הרבי הריי"צ היא להכריע בין שתי הדיעות מתי מתחילים את התקיעות של חודש אלול, שישנם דעות שמתחילים אותם בל' אב – היום הראשון של ר"ח אלול, וישנם דעות שמתחילים בא' אלול – היום השני של ר"ח.

ובזה הכריע הרבי הריי"צ, שהחיוב לתקוע מתחיל רק מהיום השני, אבל כדי לצאת ידי חובת אלו האומרים שצריכים להתחיל כבר ביום הראשון של ר"ח, אזי תוקעין גם ביום זה אבל רק "להתלמד".

בהמשך הדברים, מפרט ומרחיב הרבי את מהותה של תקיעה זו, בפנימיות העניינים.  וכדי להבין, מביא הרבי את ביאורו של האדמו"ר הזקן, מדוע תוקעים ביום הכיפורים אחרי נעילה תקיעה אחת פשוטה – כי תקיעה זו היא ע"ד התקיעה שתהיה ב"שופר גדול" לעתיד לבוא.

התקיעות שתוקעים בראש השנה, מאה קולות, ובכמה מיני קולות, הם "שופר" סתם, אבל התקיעה הגדולה שתוקעים בסיום הימים הנוראים, היא תקיעה אחת פשוטה, מעין דלעת"ל.

והנקודה בזה היא, שמבואר בחסידות, שמהותה של תקיעת השופר היא – קלא פנימאה (קול פנימי) של הנשמה, שהיא צעקה פנימית, פשוטה, מעומק הנשמה.

וזהו ענין ה"תקיעה אחת" שתוקעים לאחרי תפילת נעילה, שהיא תקיעה אחת פשוטה, כי ענינה הצעקה הפנימית מעצם הנשמה שהיא למעלה מכל ענין של "ציור",

אפילו מה"ציור" שישנו בתקיעות של ראש השנה, תשר"ת, שגם הם נחשיבם במובן מסויים קול פשוט, לעומת קולות של כלי נגינה.

ולאחרי ביאור נקודת התקיעה שבסוף הימים הנוראים, הנה כשם שישנו "כלל ופרט וכלל" – ישנו כלל שבא לאחרי הפרטים, וגם ישנו כלל שבא לפני הפרטים, וכהקדמה לפרטים, כך הוא גם כאן, שכמו שלאחרי פרטי המאה קולות של ר"ה באים לה"כלל" והתוכן של שופר פשוט, התקיעה אחת פשוטה בסיום יום הכיפורים,

עד"ז הוא בתחילת הארבעים ימים הללו,  שקודם העבודה בפרטי ענין תקיעת שופר (גם דחודש אלול, שתוקעים י' קולות) — צ"ל נקודת ההתחלה, ה"כלל" שלפני הפרטים, שבו מודגש תוכנם הכללי של הפרטים הבאים אח"כ.

דיש לומר שזהו ש"תוקעין להתלמד" — שזהו בדוגמת וע"ד התקיעה אחת שתוקעים בסיום הארבעים יום, וכפי שרואים בפשטות, דכאשר מתחילים לתקוע כדי להתלמד, הרי התחלת ההתלמדות היא, שיוצא קול פשוט (ואח"כ לומדים פרטי הקולות, דתקיעה שברים תרועה) — כי היא נקודת ענין של "כל הקולות" דשופר, הקול פשוט שלמעלה מהמאה קולות דר"ה.

ולפי כל זה, נמצא, שהתקיעה הזאת "להתלמד" אינה רק להתלמד כיד לתקוע כפשוטו, שאת זה יכול הוא לעשות גם לפני א' דר"ח אלול, אלא יש בזה התחלה של העניין של צעקת הנשמה, הנה מובן שאי אפשר לוותר על עניין זה.

וגם מי שיודע לתקוע כמו שצריך, ואין הוא צריך את ההתלמדות הפשוטה, לדעת כיצד לתקוע, יש לו לתקוע את תקיעת ההתלמדות הזאת, כדי שיהיה לו גם חלק מאותו תוכן פנימי ועמוק שבתקיעה זו – הצעקה הפנימית של הנשמה שהיא קודמת לכל הפרטים.

ולכן, מובן עפ"ז, שכל אחד צריך לתקוע את תקיעת ההתלמדות הזאת (או לשמוע אותה ממישהו אחר), כדי שיהיה לו חלק מהעניין הזה.

אמנם בפועל לא נהוג שתוקעים אחרי התפילה, כי בפועל אין חיוב לתקוע ביום זה, אבל כל אחד צריך למצוא לעצמו את ההזדמנות במהלך היום להיות חלק מאותה תקיעת ההתלמדות – צעקה פנימית מעומק הנשמה.