תערובת גבינות

גבינת גויים שהתערבה בגבינות כשירות
האם בגבינת גויים יש דין חתיכה הראויה להתכבד – שלש שיטות באחרונים:
למהרש"ל גבינה אינה ראויה להתכבד:
לדעת מהרש"ל לא שייך בגבינה כלל "ראויה להתכבד", כיון שאם היא רכה אינה חשובה כלל להגשה בפני האורחים, ואם היא קשה אין אוכלים ממנה כדי שביעה, וגם יש אנשים שגבינה מזיקה לגופם.
לרוב האחרונים בגבינה קשה שייך ראויה להתכבד:
אבל מדברי רוב האחרונים עולה ששייך בגבינה "ראויה להתכבד", ולכן דנו בכמה פרטי דינים בעניין זה כדלקמן (מסתבר שכוונתם לגבינה קשה שיכולה להחשב כמאכל שמגישים לאורחים חשובים).
שמא עירב בה חלב טמא ושמא עשאה עם מעמיד של קיבת נבילה:
חכמים אסרו גבינה של גויים משני טעמים: א שמא עירב בה חלב טמא (שנחלב מחיה טמאה), ואף על פי שחלב טמא אינו מתגבן ואי אפשר לעשות את כל הגבינה מחלב טמא, חששו חכמים שמא נשאר קצת חלב טמא בתוך הנקבים של הגבינה, ולכן אסרו כל גבינה של גויים. ב חוששים שמא הגוי עשה את הגבינה עם מעמיד של קיבת נבילה, ולכן אסרו את כל גבינות הגויים.
לט"ז גבינת גויים אינה נחשבת אסורה מחמת עצמה אם ידוע שלא הועמדה בקיבה של בהמה כשירה:
לכאורה יש מקום לומר שמאחר שכל האיסור של גבינת גויים הוא רק על ידי בליעה (שחששו שמא מעורב בה איסור), הרי חתיכה של גבינת גויים אינה נחשבת כאסורה מחמת עצמה, וממילא לא שייך בה דין חתיכה הראויה להתכבד. ואכן כך דעת הט"ז שגבינת גויים אינה בכלל דין חתיכה הראויה להתכבד. אמנם הט"ז מסייג זאת רק למקרה שידוע שהגוי לא העמיד את הגבינה בעור של קיבה, אבל אם לא ידוע כיצד הגוי עשה את הגבינה – יש לחשוש שהעמיד אותה עם קיבה, וממילא יש בה איסור בשר בחלב שהוא איסור מחמת עצמו, ויש בה דין חתיכה הראויה להתכבד (מדברי הט"ז בהלכות בשר בחלב עולה שרק בשר כשר עם חלב כשר נחשב כאיסור מחמת עצמו, אבל אם הבשר אסור גם לפני עירובו עם החלב לא שייך לומר בזה שהחלב והבשר נעשו גוף אחד של איסור אלא זה דומה יותר לחתיכה שנאסרה מחמת בליעה. לפי זה יוצא שאם ידוע שהגוי העמיד את הגבינה בעור של קיבת נבלה אין בזה דין של חתיכה הראויה להתכבד לדעת הט"ז, כיון שאין איסורה של הגבינה מחמת עצמה אלא מחמת שבלעה מהנבילה. נמצא אם כן שלדעת הט"ז אין בגבינת גויים משום חתיכה הראויה להתכבד אם ידוע בוודאות שהגוי לא העמיד את הגבינה בקיבה של בהמה כשירה, והיינו שאין בה חשש של בשר בחלב אלא רק חשש לתערובת חלב טמאה או להעמדה בקיבת נבילה).
לרוב האחרונים גבינת גויים נחשבת כאסורה מחמת עצמה:
כל זה לדעת הט"ז. אבל לדעת הש"ך ורוב האחרונים גבינה של גויים נחשבת כאיסור מחמת עצמו, כיון שחכמים אסרו את כל הגבינות של הגויים בין אם בלוע בהן איסור ובין אם לאו, ונמצא שאין להתייחס לגבינת גויים כאיסור בלוע אלא כאיסור מחמת עצמו, וממילא אם הגבינה ראויה להתכבד אינה בטילה אפילו באלף (למעשה לא מצוי כל כך גבינות הראויות להתכבד, למעט גבינות שווצריות וכדומה שנחשבות כראויות להתכבד).
גבינה של ישראל שהועמדה בחלב טריפה:
מהאיסור והיתר משמע שנחשבת אסורה מחמת עצמה, אך לרמ"א אינה נחשבת אסורה מחמת עצמה:
בספר איסור והיתר דן בגבינה של גויים, וכתב שנחשבת כאיסור מחמת עצמו (כמובא לעיל בהערה), כיון שחכמים אסרו את כל גבינות הגויים (כנ"ל), וגם מפני שתחילת עשייתה על ידי איסור.
הרמ"א (בספרו תורת חטאת) הבין שלדעת האיסור והיתר גם גבינה של ישראל שהועמדה בחלב טריפה נחשבת כאיסור מחמת עצמו, שהרי גם בה שייך הטעם שתחילת עשייתה על ידי איסור, וממילא לדעת האיסור והיתר שייך בגבינה כזו דין חתיכה הראויה להתכבד. אבל הרמ"א עצמו חלק על כך, וכתב שכיון שהחלב טריפה רק בלוע בגבינה והוא עצמו אינו ראוי להתכבד – אין לגבינה זו דין חתיכה הראויה להתכבד.
הש"ך ביאר שגם לאיסור והיתר אינה נחשבת אסורה מחמת עצמה:
הש"ך (בנקודות הכסף) כתב שלמעשה אין מחלוקת בין האיסור והיתר לרמ"א, שכן האיסור והיתר דיבר רק בגבינת גויים ולא בגבינת ישראל שהועמדה בחלב טריפה (ולא כמו שהרמ"א הבין מדברי האיסור והיתר). כלומר להבנת הש"ך הכל מודים שגבינה של ישראל שהועמדה בחלב טריפה – אין בה דין חתיכה הראויה להתכבד, כיון שנחשבת כאיסור בלוע ולא כאיסור מחמת עצמו (וכל שכן לדעת הט"ז הסובר שאפילו גבינת גויים נחשבת כאיסור בלוע).
גבינה של ישראל שנוצרה מחלב כשר שמעורב בו חלב טריפה:
כתבו הט"ז והש"ך בשם איסור והיתר, שגבינה כזו בוודאי אינה אסורה מחמת עצמה אלא מחמת בליעה ותערובת, ולכן רק במקרה שבחלב הטריפה עצמו יש שיעור הראוי להתכבד – יש על הגבינה דין חתיכה הראויה להתכבד שאינה בטילה אפילו באלף (הט"ז כתב שבסתם גבינות של גויים אין חוששים שמא התערב חלב טריפה, כיון שרוב בהמות המצויות כשירות הן).
ולפי כל האמור לעיל מובן, שלמהרש"ל הגבינה בטילה ב-60. גם לט"ז בטילה ב-60, אך בתנאי שידוע שלא הועמדה בקיבה של בהמה כשירה. אבל לש"ך ורוב האחרונים יש בה דין חתיכה הראויה להתכבד ואינה בטילה.