תערובות איסור

מאכל שהתערב בו דבר מאוס
עכבר שנפל לשכר וחומץ:
להבנת רב ששת בעכבר יש דין מיוחד שאוסר אפילו שפוגם:
בגמרא במסכת עבודה זרה מסופר שנפל עכבר לחבית של שיכר, ורב אסר את השיכר. רב ששת ביאר שלשיטת רב נותן טעם לפגם מותר אלא שבעכבר יש חידוש מיוחד, שהרי עכבר הוא מאוס ואנשים בדלים ממנו בטבעם ובכל זאת טרחה התורה לאוסרו, ולכן בעכבר הדין הוא שאף על פי שהטעם שנותן הוא פגום מכל מקום אסור, וזהו הטעם שרב אסר את השיכר.
להבנת רב שימי רק עכבר השדה אוסר לפי שאינו מאוס:
אבל רב שימי מנהרדעא ביאר שעכבר אינו מאוס שהרי עולה על שולחן מלכים, והוסיף לבאר שיש לחלק בין עכבר המצוי בעיר שהוא מאוס לבין עכבר המצוי בשדות שאינו מצוי (לדעת רש"י הוא הסנאי).
להבנת רבא: רב אסר בעכבר שנפל לשיכר משום שמחמיר בנותן טעם לפגם, או משום שעכבר משביח שיכר:
רבא אמר שאינו יודע מהו טעמו של רב שאסר את השיכר, והביא שתי אפשרויות: א יתכן שרב סובר שנותן טעם לפגם אסור, ואין הלכה כמותו. ב יתכן שרב סובר שעכבר משביח שיכר, והוא הדין לחומץ שהוא כמו שיכר.
הראשונים פסקו כרב שימי וכרבא:
הראשונים פסקו כרב שימי מנהרדעא שעכבר השדה נותן טעם לשבח, וכן פסקו כרבא דאפשר שעכבר משביח שיכר וחומץ (אפילו עכבר העיר) ולכן יש לאסור שיכר או חומץ רותחים שנפל לתוכם עכבר, וכן אם היו צוננים והעכבר שהה בתוכם מעת לעת (24 שעות) – הדין הוא שכבוש הרי הוא כמבושל.
להלכה עכבר השדה משביח, ועכבר העיר פוגם בכל חוץ משיכר וחומץ:
על פי זה כתב השו"ע שעכבר השדה נותן טעם לשבח. ואילו עכבר העיר נותן טעם לפגם, אלא שאם נפל לשיכר וחומץ יש לנו ספק שמא משביח אותם, ולכן אם נפל לשיכר או חומץ צוננים והוציאו משם בעודו שלם ולא שהה בתוכם מעת לעת – מותר. אבל אם היו רותחים, או שהיו צוננים ושהה בתוכם מעת לעת – בין שהוציאו משם בעודו שלם ובין שנחתך לחתיכות דקות באופן שיכול לסננו במסננת שלא יישאר מגופו כלום בתוך המשקה ובין שנימוח בתוכו לגמרי ונעשה כולו משקה ולא נשתייר ממנו שום ממשות – צריך לשער 60 במשקה כנגד העכבר, ואם יש 60 המשקה מותר.
אם יש חשש לממשות שלא נימוחה אסור אפילו אם יש ששים:
עוד כתב השו"ע שאם העכבר שנפל לשיכר או לחומץ נחתך לחתיכות דקות באופן שלא ניתן לסננו לגמרי משם (כגון שהשיכר או החומץ התערבו במאכל עב) – הכל אסור ואין שם ביטול, שיש לחוש שמא יפגע בממשו של איסור ולא ירגיש.
האחרונים נחלקו האם חוששים לכך רק בעכבר ושאר השרצים, או שדין זה הוא בכל חתיכת איסור שהתערבה בתבשיל ואי אפשר לסננה שאין לה ביטול, כדלקמן.
איסור שנחתך לחתיכות קטנות מאד אך לא נמחה לגמרי בתוך ההיתר:
איסור שאינו ניכר לאדם אך ניכר במקומו, כלומר שנחתך או התרסק לחתיכות קטנות מאד, אך לא נמחה לגמרי, ואי אפשר לסננו ולהוציאו (כגון שהתערב אחר כך במאכל עב):
לרמ"א וש"ך החומרא בממשות שלא נימוחה היא רק בשמונה שרצים:
לדעת הרמ"א והש"ך רק בעכבר או בשאר שמונה שרצים הכתובים בתורה שמטמאים בכעדשה החמירה התורה לתת להם דין של בריה, שאם האיסור ניכר במקומו אינו בטל, כיון שחוששים שמא יישאר ממנו כעדשה שהוא שיעור טומאתו, אך לא בשאר איסורים, כיון שאין לחוש לטעם (שהוא פגום) ואין לחוש לגוף האיסור שבטל ברוב משום שאינו מכירו.
לט"ז ואדה"ז החומרא היא בכל האיסורים:
אך לדעת הט"ז ואדמו"ר הזקן (וכן משמע מהשו"ע) אין הבדל בין שרץ לכל שאר איסורים, שבכל האיסורים כאשר האיסור אינו ניכר לאדם אך ניכר במקומו – אין בו דין ביטול, כיון שביטול שייך רק כאשר אין אפשרות כלל להכיר את האיסור, כגון תערובת לח בלח שנבלל היטב או תערובת יבש ביבש, אך אם האיסור ניכר במקומו לא שייך בו ביטול.
עכבר שנפל לשאר משקים:
הראשונים נחלקו האם עכבר עלול להשביח גם בשאר משקים:
יש ספק שמא עכבר משביח חומץ ושיכר. יש ראשונים שלמדו מחומץ ושכר לשאר משקים, שעכבר עלול להשביח בכולם ואפילו ביין ושמן שהם המשקים המשובחים ביותר. אולם לדעת הרמב"ם והרשב"א עכבר משביח דווקא בחומץ או שיכר כמובא בגמרא, אך לא ביין ושמן ושאר משקים.
השו"ע פסק שעכבר פוגם בשאר משקים:
השו"ע פסק להקל כרמב"ם: "אם נפל ליין ושמן או לשאר משקין – פוגם בוודאי ואין צריך שישים לבטל פליטתו".
למהרש"ל עכבר פוגם רק ביין שמן ודבש:
מהרש"ל (הובא בט"ז) הבין מדברי הרמב"ם שעכבר פוגם דווקא ביין ושמן לפי שצריכים להיות מבושמים, וכן בדבש, אך לא בשאר משקים, וכך החמיר רש"ל למעשה.
זבוב או נמלה וכיוצא בזה שהתערבו בתבשיל:
כל הבריות המאוסות דינן כעכבר:
הרשב"א השווה את כל הבריות המאוסות שנפשו של אדם קצה מהן לעכבר. וכן כתב הר"ן שכל הדברים המאוסים כעכבר וכיוצא בו אינם אוסרים מאכל או משקה בפליטתם, למעט חומץ ושיכר שמשביחים אותם, ואפילו אם נמחה גופם לגמרי ונתערב בהיתר המרובה מהם – יש להתיר משום שמן התורה האיסור בטל ברוב, ואין כאן הנאה מהאיסור כלל (אבל אם הם שלמים יש להם דין בריה ואינם בטלים אפילו באלף).
ההיתר הוא אפילו אם עלול לאכול מהאיסור כזית בכדי אכילת פרס:
הבית יוסף כתב דמשמע מהרשב"א שאם נמחה לגמרי לתוך רוב של היתר מותר אף על פי שיש בו כזית בכדי אכילת פרס (שאם יאכל את התערובת עלול לאכול מהאיסור שיעור של כזית בזמן של "אכילת פרס" [השיטה המקובלת ביותר שזהו כ-4 דקות], שזהו השיעור להתחייב מלקות מן התורה על אכילת איסור), כיון שדברים אלו פגומים בעצמותם, כלומר שגופם פגום בעצם ובטל בתוך התבשיל. עוד הביא הבית יוסף מתשובת הרשב"א, שקדרה של מרק שנפל לתוכה יתוש ונחתך ממנו אבר שנאבד בקדירה, או שהיתוש השלם שנפל לקדירה התרסק שם ואבדה צורתו – הרי זה כשאר איסור שטעמו פגום.
יש שהחמירו בזבוב שנפל לקדירה:
אמנם יש ראשונים (רבינו ירוחם ושערי דורא) שאסרו פליטת זבוב בקדרה. הבית יוסף תמה עליהם, לפי שדברי הרשב"א והר"ן שאינם מחלקים בין עכבר לשאר בריות המאוסות מיוסדים על אדני פז. הב"ח ביאר שהאוסרים סוברים שאף עכבר אוסר בפליטתו בשאר משקים (ולא רק בחומץ ושיכר), וממילא זבוב שנפל לקדרה פליטתו אוסרת.
השו"ע פסק להקל:
השו"ע פסק כרשב"א וסיעתו: "דברים המאוסים שנפשו של אדם קצה בהם, כנמלים וזבובים ויתושים שכל אדם בודל מהם למיאוסן, ואפילו נתערבו בתבשיל ונמחה גופן לתוכו, אם ההיתר רבה עליו, מותרים. ומכל מקום כל שאפשר לבדוק ולהעביר במסננת, בודק ומסנן".
בחומץ ושיכר יש להחמיר:
הרמ"א הוסיף על פי הרשב"א והר"ן, שהדברים אמורים בתבשיל או שאר משקים, אבל בחומץ ובשיכר יש להחמיר כמו בעכבר.
הש"ך הביא את דברי הרשב"א להתיר אפילו יש בו כזית בכדי אכילת פרס כיון שאלו דברים הפגומים בעצמותם.
יש אחרונים שחששו למחמירים:
הט"ז כתב שמהרש"ל וב"ח סוברים שיש לחוש לאוסרים פליטת זבוב וכדומה בשאר משקים, אך כבר כתב הרמ"א שאין לשנות המנהג שנוהגים להקל (עד כאן מהט"ז).
אבל הש"ך כתב שפוסקים רבים כתבו שהמנהג לחוש לדעת המחמירים.

תשובה על פי האמור
לשיטת השו"ע הרמ"א והט"ז די בכך שיש במרק רוב כנגד הזבוב כדי להתיר את המרק, כיון שהזבוב נותן טעם לפגם, וטעם לפגם אינו אוסר.
אמנם לשיטת מהרש"ל וב"ח צריך שיהיה במרק 60 כנגד הזבוב, כיון שיש לחשוש לשיטת הסוברים שהזבוב עלול להשביח במשקה, וצריך 60 כדי לבטל את טעמו. וכן עולה מהש"ך (לדברי הכל אין לזבוב דין של בריה שאינה בטילה כיון שהתפורר ונימוח).