כדי להבין את המענה לשאלה זו, צריכים אנו להקדים ולברר בכללות את גדרם של ימי החנוכה בהלכה, האם מותר להתענות בהם על תעניות שונות, ומתוך כך נוכל להבין גם כן מהו הדין היוצא מזה לעניין תענית של חתן, בימי החנוכה.
הנה בתחילה וכהקדמה לדברים יש להביא את דברי השולחן ערוך, המובאים בחלק אורח חיים הלכות תענית סימן תקעג, וזהו דבריו –
הלכתא בטלה מגלת תענית, וכל הימים הכתובים בה מותר להתענות בהם וכל שכן לפניהם ולאחריהם, חוץ מחנוכה ופורים שאסור להתענות בהם בעצמם, אבל לפניהם ולאחריהם מותר; וכן שבתות וימים טובים וראשי חדשים מותרים לפניהם ולאחריהם.
כלומר, שעל מה שכתוב במגילת תענית, שישנם תאריכים שבהם אסור להתענות, הנה מגילה זו בטלה ומותר להתענות בכל הימים, חוץ מימי החנוכה והפורים, שאסור להתענות בהם עצמם.
ומגיה על זה הרמ"א, שמי שיש לו נשואין בחנוכה אין לו להתענות, אבל אם יש לו נשואין בניסן מתענה ביום חופתו, אפילו בר"ח ניסן, מפני שהוא אחד מן הימים שמתענים בהם.
וביאור דברי השולחן ערוך וטעמי דבריו, הובאו במפרשי השולחן ערוך, שהאריכו לבאר ולהסביר מהם טעמי הדין, ומאיזה מקום הובא לו לשולחן ערוך לפסוק כך.
וכמו הסבר הלבוש, מדוע מותר להתענות בימים הכתובים במגילת תענית, מפני שנחלפו בעוונותינו להרבה מאורעות שאירע בהן ובטלום והתירו להתענות בהם, חוץ מחנוכה ופורים שאסור להתענות בהם אפילו בזמן הזה, מפני שנעשו בהם נסים גדולים ומפורסמים, אבל לפניהם ולאחריהם מותר, דלענין זה רצה לומר לענין לפניהם ולאחריהם בטלה ג"כ מגילת התענית, וכן שבתות וימים טובים וראשי חדשים מותר לפניהם ולאחריהם, דדברי תורה אין צריכין חיזוק:
וגם הוא מביא שמי שיש לו נשואין בחנוכה, אין לו להתענות כמו שרגילין החתנים להתענות, אבל אם יש לו נשואין בניסן מתענה ביום חופתו אפילו בראש חודש ניסן, מפני דבלאו הכי הוא אחד מן הימים שמתענין בהן כמו שיתבאר לקמן סוף סימן תק"פ, ואם כן לפי זה אם יש לו נשואין בשאר ראשי חדשים אין לו להתענות.
לגבי הדין המדובר למי שיש לו חתונה בימי ניסן, ואפי' בר"ח ניסן, מבאר הט"ז: פי' אף על פי שי' עטרות נטל אותו יום וכל שכן שאר ימי ניסן דלא להוי עדיפי מן ראש חדש שלהם ופשוט שבשאר ר"ח לא יתענה וכתב מו"ח ז"ל ולפי זה אף בכ"ח בכסליו שהוא גם כן אחד מימים שמתענין בהם ג"כ מתענה בו ביום חופתו ולא הזכירו הרב לפי שאין רגילין לעשות נשואין בסוף חודש.
גם בספר בגדי ישע, מבאר את הדברים הכתובים בשולחן ערוך, ותוכן דבריו שם הוא שמפני שנחלפה בעוונותינו להרבה מאורעת שאירע בהם ובטלום ומאחר שבטלו הם עצמם מכ"ש לפניהם ולאחריהם שלא נקבעו אלא משום לתא דידהו
ומביא את דברי הראב"ד, שכתב שדוקא ליחיד יכול להתענות אבל לא לציבור ואפילו לפניהם ולאחריהם אסור,
אבל הרב"י פוסק כהר"ן שאין חילוק בין יחיד לציבור וחנוכה ופורים אף על גב לענין עצמם לא בטלו לענין לפניהם ולאחריהם בטלו דבזמן הגמ' גם לפניהם ולאחריהם היה אסור אבל לאחר שבטלו והניחו חנוכה ופורים במקומן מפני שנעשו בהם ניסים גדולים ומפורסמים אבל מדין לפניהם ולאחריהם בטלו.
בספר ערוך השולחן, מבאר ומסכם את הדברים בצורה נאה, וכותב שכתב רבינו הרמ"א מי שיש לו נשואין בחנוכה אין לו להתענות אבל אם יש לו נשואין בניסן מתענה ביום חופתו אפילו בר"ח ניסן מפני שהוא אחד מן הימים שמתענין בהן כדלקמן ס"ס תק"פ עכ"ל וכן בל"ג בעומר ובשלשה ימי הגבלה ובין יו"כ לסוכות מתענין כיון דאינו אלא מנהג אבל באסרו חג ובט"ו באב ובט"ו בשבט כיון שהוזכרו בגמ' אין מתענין [מג"א] וטעם תענית החתן ביום חופתו נתבאר באהע"ז סי' ס"א ע"ש.
ולסיכום הדברים, נביא את דברי המשנה ברורה, שמבאר מדוע בחנוכה ובפורים אין להתענות, וכותב שהם ג"כ מהימים הכתובים במגילת תענית ומפני הנסים הגדולים המפורסמים שנעשו בהם נשארו בחזקתם, ולכן נשאר בהם האיסור להתענות בהם.
והעולה מכל המבואר ומפורט לעיל לדינא, שמאחר שימי חנוכה הם ימי הלל והודאה, ואסרו להתענות בהם - אף חתן וכלה ביום חופתם, אין להם להתענות.
