תמצית תה בשבת

בכדי לענות על שאלה זו יש לדון בפרטים הבאים: א) מה מקור האיסור להתרפאות בשבת, והאם הוא בכל מקרה של חולי חוץ מסכנת נפשות, או שמותר להתרפאות גם בשאר חולי, ואם כן איזה דרגת חולי. ג) האם יש הבדל בין עשיית מלאכות מהתורה או רק מדברי סופרים.
ראשית יש להביא את המובא בשולחן ערוך אורח חיים הלכות שבת סימן שכח סעיף ט, שאדם החושש בעיניו או באחת מעיניו, ויש בו ציר, או שהיו שותתות ממנו דמעות מחמת הכאב, או שהיה שותת דם, או שהיה בו ריר ותחילת חולי, שהיא קודחת מחום, מחללים עליו את השבת אפילו במלאכות של תורה בכדי לרפאות את העין.
ולכאורה יש לתמוה, הרי ידוע הכלל בריפוי וחילול שבת על כך, שמשום סכנת אבר לא מחללים שבת על ידי איסור תורה לדברי הכל, כמבואר לקמן בסימן יז, ואם כן כיצד מתירים לרפאות את העין שהוא לכאורה רק סכנת איבר אפילו באיסור תורה?
ומבואר בפוסקים על פי דברי הגמרא, שאיבר העין שונה משאר האיברים, מאחר ואיבר העין עצביו ושריריו תלויים עם הלב כמבואר בגמרא במסכת עבודה זרה דף כח, ועל כן ישנו בסכנת איבר העין סכנה לכל הנפש כולה, ועל כן מחללים עליה את השבת כמו על דבר שהוא פיקוח נפש, ואפילו במלאכות של תורה.
ואמנם כל ההיתר הוא דוקא כאשר מדובר בתחילת החולי של העין, וכן באמצע המחלה. אבל בסוף החולי שכבר תשש כח מחלתו, שוב כבר אין סכנה בדבר, אף שישנם אחד מסימנים האמורים, וכל שכן באם רוצה לעשות רפואה כדי להגביר את מאור עיניו, שבוודאי אין מחללים את השבת משום זה. (משנה ברורה).
וכתבו הפוסקים, שלרופאים בימינו לא ידוע דבר זה שאמרו חכמים בגמרא - שסכנת העין היא סכנה גם ללב, אמנם כתבו שמכל מקום לא מדברי הרופאים אנו חיים, וכיון שלא מצינו בפוסקים לומר שנישתנו בזה הטבעיים, בהכרח לומר שעדיין חסרה הידיעה לחכמי המדע בנושא זה.
ולכן בכל מצב של דלקת חריפה בעין אשר יש בה סכנת עוורון אילו לא מטפלים בה, אזי מותר לחלל עליה את השבת, הגם שלדברי הרופאים אין זה אלא סכנת אבר. וכמו כן כאב בעין הדוקר כמו מחט או כשהעין אדומה ושורפת וקודחת מחום, מותר לחלל את השבת, וכן כשיש כאבים חזקים מאד בלתי מוסברים בחלל העין. כמבואר בשולחן ערוך הרב שם סעיף יט, וכן בשבט הלוי חלק ח' סימן עג.
ועוד יש לציין כי מאחר וכדברי חכמים - שרירי העין תלויים בלב, על כן ניתן להקל בכל מקרה לקחת תרופה ולתת תחבושת עם משחות וכיוצא בזה בעין - בזהירות מאיסור סחיטה, וכן שלא למרוח. אף אם מדובר בדלקת קלה וכאבים וצער בלבד, אפילו אם אינו במצב של 'נחלש כל גופו' או 'נפל למשכב' שזהו ההגדרה של חולה שאין בו סכנה שהתירו לו חכמים לקחת תרופות בשבת, אף שסתם כך גדרו שלא לקחת שמא ישחק סממנים. כמבואר באגלי טל סימן קלז.
אבל אם מדובר במיחוש וכאב קל בלבד, או אם עיניו דומעות מחמת 'אלרגיה', אזי אסור להתעסק ברפואות, אלא אם כן נחלש כל גופו. וכן הסובלים מיובש בעיניים, מפני חסימת עורקי הדמעות וכיוצא בזה, אם לא הגיע הסבל והצער למצב של נחלש כל גופו או נפל למשכב, אין להם לתת טיפות עיניים להרטיב את עיניו, כיון שאין כלל דלקת וחולי בעין עצמה.
ואדם שקם בבוקר ועיניו דבוקות מחמת ליחה יתירה היוצאת מן העין, מותר לו לשטוף את העין במי תה או בשאר רוק טפל וכדומה בכדי שיוכל לפתוח העין כראוי, כיון שאינו מתכוין לרפואה אלא להמיס את הליחה בלבד, כמבואר במשנה ברורה אות סז. אבל אם מכוין לצורך רפואה כי יש לו איזה מיחוש בעין הגורם לליחה מרובה בעין, אין להתיר אלא בשטיפה במים רגילים או חמים, אלא אם כן הוא בגדר של חלה כל גופו או נפל למשכב.
העולה מהאמור: שבכאב עיניים לא רגיל ומוסבר כמו דקירות וכאב חד ונראה שיש בה דלקת, לפי המובא בהלכה יש בזה חשש סכנה ומותר לו לעשות פעולות רפואה להרגיע את הכאב, ועליו להתייעץ עם המבין בדבר מה לעשות מעבר לכך.