לכאורה הכוונה בזה:

לכל אדם נקבע בעולם ענין של יגיעה. האדם לא יכול לבוא לעולם ולא להתייגע בשום דבר. בחובת הלבבות של רבינו בחיי מסביר ענין זה לעומק, כי דוקא על ידי יגיעה, האדם מסוגל להגיע להכרה וביטול לאלוקות. ולאידך ללא שום יגיעה - הרי וישמן ישורון ויבעט.

אלא שלאדם יש בחירה - במה תיהיה היגיעה. האם היגיעה תיהיה בעניייני משא ומתן, או בעניינים של תורה. וזה מה שמביא במאמר שם ממאמר חז"ל שכל המקבל עליו עול תורה מסירין ממנו עול דרך ארץ וכו' שאם הוא בוחר שהיגיעה שלו תיהיה בענייני תורה ומצוות, הרי הוא חוסך מעצמו יגיעה בענייני העולם, ואם לא, הרי אין ברירה אלא לתת לו ענין של יגיעה, כי כנ"ל א"א בלי יגיעה בכלל.
נמצא לפי זה, כי הענין של "ראוי לברכה" שמדבר במאמר שם, אין זה גזירה מלמעלה, אלא בגלל שלא משקיע ביגיעה ב"עול תורה" הרי ממילא נצרכת אצלו יגיעה בענייני עסק, וצריך דוקא תחבולות ויגיעות וכו'. כמובן שגם אז, הרי אין מדובר על תחבולות, כגזל חלילה וכו', אלא יגיעה והתאמצות יתירה. כלומר, יש מה שנקבע מלמעלה, שא"א להרבות את זה גם לא על ידי תחבולות. אבל יש גם מה הדרך שהאדם יקבל את מה שנקבע לו, וזה בוחר האדם, האם באופן של יגיע כפיך בלבד, או יגיע ראשך וכו'. וכיון שבכל מקרה - הוא לא יקבל יותר ממה שנקבע לו, אומרים לנו בכל המאמרים הנ"ל, תשקיע את היגיעה של הראש בענייני תו"מ ותפתור את עצמך מיגיעה של משא ומתן ותחבולות מיותרות. לעומת זאת, אם תפרוק עול תו"מ, תקבל עול דרך ארץ, תצטרך הרבה יגיעה ותחבולות להשיג את מה שכבר נקבע לך מלמעלה ויכלת לקבל ללא אותם תחבולות.
וזה מה שהרביים בכל המקומות שהזכרת מעוררים אותנו, שלא נגיע למצב זה, אלא נשתמש רק באופן של יגיע כפיך וכו' ונוכל להגיע לאותו תוצאה, ועוד יותר מזה,  מחמת ברכת ה', בהרבה פחות מאמץ.
מה שבדרך כלל כתוב שאין צורך בתחבולות, הרי זה ביחד עם האמירה, שעיקר ההשקעה הפנימית של היהודי צריכה להיות בענייני תורה ומצוות, ואז ממילא, הוא יחסוך מעצמו יגיעה ותחבולות בענייני העולם.