נושא: כשרות

שמאל דוחה

האם ההנהגה של שמאל דוחה היא הנהגה שהיא רק בדיעבד, שחייבים ליצור אצל הילד את ההגבלה והגבורה, או שיש מקרים שצריכים להשתמש בה מלכתחילה?

שמסתכלים לעומקם של דברים, ההנהגה של "שמאל דוחה" (בשילוב "ימין מקרבת") היא הנהגה של 'לכתחילה' ולא בדיעבד, יש אופנים נוספים של הנהגה של 'שמאל' בחינוך הילדים.
הנהגת "שמאל דוחה" פירושה שההורה יוצר באופן מודע התרחקות חיצונית בינו ובין הילד, התרחקות שמטרתה לעורר בילד רצון להתקרב יותר.
אחד הדברים שחשוב שההורה ישים לב אליו הוא מציאת הדרך לעורר בילד רצון עצמי כלפי אותם ערכים שהוא רוצה לחנכו לאורם. כאשר "מתקרבים" לילד יותר מדי ועושים את הכול בשבילו – הילד כאילו איננו פועל בעצמו. האב או המחנך "פועלים דרכו". כדי לעורר בו רצון ומוטיבציה משל עצמו צריך לדעת לפעמים להתרחק. ההתרחקות עוזרת לעורר בילד את המקום העצמאי, המתבגר, שרוצה בעצמו ומפנימיותו.
לפעמים דווקא המרחק מעורר רצון להתקרב. מי שיש לו הכול – לא רוצה כלום. תחושת החוסר בכוחה לעורר את הרצון.
דוגמה לדבר מעניין אחר: אף שאסור להיכנס לשבת מתוך תענית, מכל מקום ההלכה מדריכה להימנע מלאכול סעודה ממש בערב שבת אחר חצות היום, וזאת כדי לגרום לכמיהה לסעודת השבת. כך גם מבחינה חינוכית: לפעמים כשמונעים מהילד דבר טוב, הדבר נעשה כדי לעורר בו רצון לאותו הדבר. לדוגמה: ילד בן 12 מרגיש שהוא גדול ומסוגל להניח תפילין, אבל עליו לחכות עד שיגיע לגיל 13. המניעה מעוררת בו את הרצון המלווה בציפייה – להגיע לגיל שבו יהיה בוגר ויקבל תפילין. מובן שהתפתחות הרצון הזה זקוקה לאווירה ולרקע מתאימים: הילד לומד שהתפילין הן דבר נפלא, שרק גדולים ראויים להניחן. באופן כזה, ההמתנה והדחייה הזמנית מעוררות מוטיבציה.
יצירת רקע מלהיב סביב דבר מסוים מעוררת רצון וציפייה אליו, ואחד הדברים החשובים המעוררים זאת הוא הדוגמה האישית של ההורה: כשההורה מתנהג באופן של 'הידור מצווה' וכדומה, ועושה זאת מתוך שמחה והתרגשות, מתעורר בילד רצון לחקות אותו, וכשהוא לא יכול לעשות את הפעולה המסוימת מחמת גילו או משום שטרם מילא תנאי שהוצב לו, המניעה היא בבחינת "שמאל דוחה" שיש בה ממד חיובי.
באופן כזה ההורה מראה לילד את הטוב והאידיאל, אך הוא לא דורש ממנו במילים מפורשות לפעול כדי לקדמם. הוא מחכה שהילד יגיע לזה בכוחות עצמו. הוא מדבר על הטוב, מראה דוגמה אישית וכדומה, אך משאיר את הבחירה בידי הילד, כדי שהמעשה עצמו יבוא ממנו.
הנהגת "שמאל דוחה" באה לידי ביטוי דווקא ביכולת להרפות מהדרישה מהילד. לדוגמה, אתה רואה שהילד לא רוצה להתפלל בעצמו? תגיד לו: "טוב, אני רואה שאתה עדיין קצת צעיר וקשה לך. כשתגדל עוד קצת, תוכל לשבת לידי בזמן התפילה". הוויתור לכאורה, שאליו יצטרף (בזמנים אחרים) דיבור על מעלת התפילה, וגם הדוגמה האישית, יעוררו בילד רצון להיות גדול ולהיות "שייך" לזה.
דוגמה יפה ליישום הדרכה זו אפשר לראות באמירת הרבי הריי"ץ בעניין ההתוועדויות: בעבר נהגו לסגור את דלתות ההתוועדות, וכולם רצו להיכנס; ועכשיו, כשהדלתות פתוחות – לא מגיעים...
חשוב לדייק שבמקרים מסוימים המניעה הזמנית אינה חינוכית בעלמא אלא מחויבת המציאות: איננו מרשים לילד צעיר לחצות את הכביש לבדו, משום שאיננו מסוגל לחצות אותו בזהירות הנדרשת והוא עלול להיפגע. יש פעולות שאינן מתאימות בכל גיל, ועלינו להתאזר בסבלנות וללמד את הילד שיש מעשים ששייכים לגדולים ממנו, וכשיהיה בשל וגדול די הצורך – הם יהיו שייכים גם לו.
לא רק הילד צריך להאמין שהדברים יגיעו בזמן הנכון. עלינו להאמין בזאת בעצמנו. אמונה זו כלולה במידת הגבורה. ההורה מסוגל לכבוש את הרצון העז שלו שהילד יהיה גדול ומחונך כאן ועכשיו, שיהיה מושלם.
חשוב להבין שההרפיה שתיארנו חשובה עד מאוד להתפתחותו. דווקא היא יוצרת את התנאים להתפתחות העצמאות של הילד, להתעוררות הרצון הפנימי שלו. כאשר ייווצרו התנאים הנכונים והרקע הנכון, ותהיה שמירת מרחק יזומה ומכוונת – יוכל לצמוח שיתוף פעולה אמיתי.
דוגמה נוספת להנהגה ברוח "שמאל דוחה" היא הבטחה לפרס שיינתן רק בתנאי שהילד יבצע מעשה מסוים. הנהגה כזו אינה הנהגה של 'ימין' ואהבה, שהרי כשההורה מגלה בתוכו את אהבתו לילד הוא נותן ומעניק לו ללא שום תנאי ודרישה. כך באמת צריך להיות בדרך כלל: שהנתינה של ההורה לילד תנבע מתוך תענוג ואהבה בתוכו וללא תנאים. ועם זאת, לפעמים יש צורך להשתמש גם בהנהגת 'שמאל', שהיא הצבת אתגר לילד, לצורך קידומו, וזה נעשה גם בהבטחת תגמול או פרס על הצלחותיו הלימודיות או ההתנהגותיות.
הנהגת 'שמאל' פירושה לעורר תחושת חוסר. אני מונע מהילד דבר מסוים ומציב 'תנאי' שרק כאשר יתמלא – תתאפשר השגת אותו הדבר. התניה כזאת מעוררת בילד רצון להתאמץ ולהשיג.
מכל האמור למדנו שמטרת ה'דחייה' ממוקדת מאוד: מטרתה לעורר בילד מוטיבציה לעשות את הדברים בעצמו. ולכן, כפי שהוסבר, יש לנהוג בה בזהירות גדולה: דחייה בשתי ידיים עלולה להשאיר את הילד מחוץ לעניין לגמרי. הוא עלול לראות בה הזנחה, חוסר אכפתיות וניתוק חלילה. את ה'דחייה' יש להפעיל ביד אחת, ביד החלשה, מתוך ידיעה שמדובר באמצעי טכני (ובשימוש זמני בו) שנועד לטובת הילד ולחינוכו. וכאשר נפעיל את הנהגת ה'שמאל' נזכור תמיד להפעיל ביתר שאת את הנהגת 'ימין' – כל דרישה ('שמאל') תהיה תמיד עטופה ביחס של חום וקרבה ('ימין'). רק כך היא תוכל להתפרש בצורה הנכונה.

מקורות

כתב בשולחן ערוך יורה דעה הלכות בשר בחלב סימן פט סעיף ג): מיהו אם אין בשר בתבשיל, רק שנתבשל בקדירה של בשר, מותר לאכול אחריו גבינה, ואין בו מנהג להחמיר.


והקשה בש"ך (ס"ק יט): לקמן ריש סי' צ"ה יתבאר דאפי' לאכלו עם גבינה מותר, דהוי נ"ט בר נ"ט? [שלמרות שאסור לכתחילה לעשות נ"ט בר נ"ט, מ"מ אם כבר עשה כן, מותר בדיעבד לאוכלו אף עם חלב ממש].


ותירץ: ונראה דהא דאשמועינן הכא דמותר לאכול גבינה אחר כך, היינו אפילו נתבשל בקדרה שלא הודחה יפה, דהוי קצת ממשות של איסור, דבכה"ג אסור לאכלו עם גבינה כמבואר לשם, ושרי הכא. [לאכול אחריו חלב – בלא המתנת שש שעות].


וכתב רבי עקיבא איגר (שם, על דברי הש"ך): לענ"ד י"ל דנ"מ, דאפי' אם בשלו חומץ דחריף, בקערה של בשר, דאין בו משום נ"ט בר נ"ט, אפ"ה מותר לאכול גבינה אחריו. [- ללא המתנת שש שעות].